אמא שלי היתה אופה לחם בפסח.

סוג של מסורת משפחתית.

לא נכנס לזה עכשיו רק נאמר שאבא שלי היה אתאיסט מובהק אבל לא כדי להכעיס דהיינו, לעשות דווקא, הוא פשוט לא האמין בדבר הזה שנקרא אלוהים (או ישו, או אללה או מי שאתם רוצים לקרוא לו).

ואמא שלי הייתה גם כן סוג של אתאיסטית.

הם באו מבתים כאלה.

הדת לא היתה קיימת לכשעצמה.

ואולי זה היה שריד ללימודי המרקסיזם שנאלצו ללמוד באוניברסיטה (וקיבלו בזה ציונים לא רעים בכלל, השובבים).

בכל אופן, מצות נכנסו לבית רק בגלל שאני ואחותי ביקשנו כי זה מה שראינו בגן/בית הספר ובסה"כ רצינו להיות כמו כולם.

אז היו מצות אבל אף אחד לא באמת אכל אותן מעבר לליל הסדר שגם בו היתה נגיעה מיוחדת של אמא שלי שהיתה מסוגלת לשים על צלחת הסדר פרוסת שינקן כשגילתה שחסרה לה הזרוע, דהיינו הפולקע של העוף ("גם זה סוג של בשר, לא?"מה שנכון...) והיה צריך שיהיה גם לחם כי אף אחד לא חשב למלא את המקפיא בפיתות (שלא אכלנו בבית ) או בלחם.

פשוט לא עשו את זה , אז.

אז היא אפתה לחם.

בידיים. בלי עזרה של שום מכשיר חשמלי , לא מיקסר ולא מעבד מזון אימתני ובשנים הראשונות אפילו בלי מיקסר ידני הכי פושטי שישנו.

ביידים היא חיברה את הקמח עם השמרים, המלח, הקימל והמים הפושרים ועוד משהו שלא ידעתי מהו אבל הוא נתן ללחם סוג של ריח ולחות שהשאירה אותו טרי וטעים להפליא אפילו כמה ימים לאחר האפייה שלו.

היא נתנה לי את המתכון כמובן אבל משום מה היא החסירה את אותו המרכיב, ששנים רבות לא הצלחתי להזכר ולשחזר מה הוא היה ותמיד הלחם שלי (שנעשה במיקסר או במעבד מזון אמתני ובעל המון כוחות סוס) היה יוצא טעים אבל אחרת...

ויום אחד, כשדפדפתי בספר אפיית לחמים גיליתי את המתכון וגיליתי את המרכיב ששכחתי :

תפוח אדמה מבושל ומעוך לפירה.

ואתמול, לקראת סופו של החג ולא כי כל כך היה חסר לי הלחם אלא מתוך הזכרונות שרציתי לחבר אותם איתי אליה, אפיתי את הלחם.

בעזרת מעבד המזון ובעזרת הידיים.

וכך הוא יצא.

בדיוק כמו אצלה.

כמעט...