שאלתי את HASH בתגובה לפוסט האחרון שלה, וברגע ששלחתי ידעתי שאולי אין לתגובה שלי קשר בכלל לפוסט שלה אלא שזה משהו שעלה מתוכי , דווקא היום...

היום שאחרי...

היום, שהרגשות של אתמול, שהיו כמעט משתקים בעוצמתם, שוקעים ונטמעים בתוכי, כשאני מתחילה לאפשר לעצמי גם לבחון את הדברים בפרספקטיבה של הזמן ושל החלק הרציונלי שבי, כשאני עדיין מרגישה כאילו קולף מעלי עורי והבשר חשוף וקצות העצבים דלוקים מרוב רגישות...

כשהגעגועים זורמים בכל עורק, וריד ונים בגופי ומחליפים , בצבעם הכחול, את צבע האדום של הדם הזורם בתוכי, עם הידיעה שבעוד ארבע שעות אראה אותו שוב...

הגעגועים של ה"יש".

כואבים אחרת מהגעגועים של  ה"אין"...

האם אני מרגישה שהחלום הזה מת?

האם מימוש החלום מביא למותו או דווקא נותן לו חיים אחרים, חדשים, מלאי מרץ ודמיון?

ולמה פתאום אני מפחדת ממותם של חלומות?

האם אני עצובה?

מעט.

האם זאת נפילה?

לא.

האם אני מפחדת?

לא.

אני רק רוצה להיות איתו.

ודי.

(כן, אני יודעת, מלאה סאת הפוסטים המבולבלים והלא מובנים שלי, מתנצלת...אני משערת שבקרוב אחזור לעצמי...תודה מראש על סבלנותכם...)