הרגש  הבסיסי,

הראשוני,

הקמאי,

הכי קדום

שאולי ישנו בתוך מערכת הרגשות שלנו ,

מחלחל וזורם בתוכי ביום הזה במהירות גדולה מכרגיל, בתוך הוורידים.

הפחד.

שהכל יעלם בבת אחת וכמו בסרט האור יתחלף

לשחור

ואחר כך למין אפור של קור

ושל לא כלום...

הפחד.

והרצון לאחוז ולגעת במה ובמי שיש

ולא להרפות

לעולם...

הביקור בוורשה לפני כשנתיים היה עבורי פאן נוסף לתחושות, הלא תמיד מדוברות, שיש בי כלפי הארוע הנורא הזה בהסטוריה האנושית שהוא כל כך ייחודי לנו בתוך כל הרוע, הסבל והאומללות שבני אנוש יכולים לגרום לעצמם ולסביבתם.

וכך כתבתי לפני שנה.