ואני רוצה לומר מזל טוב.
לא, אין כאן מזל.
אני יודע.

שבעה וחצי חודשים של קשר הדוק ואינטנסיבי , כפי ששנינו רצינו אותו מההתחלה ואפילו לא ידענו שאנחנו רוצים את זה באופן כל כך זהה, כמו הרבה דברים שלמדנו אחד על השני, שתואמים אותנו כאילו הופרדנו אי שם בעבר...

יש כאן עבודת חריש עמוקה.
בהתחלה היו זרעי פנטזיה.
אחר כך צמח לו חלום יפה.
ואז פרחו פרחי אהבה ועדיין ראו את עלי החלום המבהיקים בירוק לימוני.

והיה הריגוש של ההתחלה.

והיה הנועם של כניסה מסויימת לתלם.

והיה הזעזוע של השינוי.

והיה איבוד השליטה על הקשר שלנו...

והיו שיחות, ובכי , וגעגוע, וחוסר הידיעה שחרך את הגוף מכאב...

והיו נסיונות ללכת...ואי אפשר היה...

והיו החלטות שלא להחליט.

והיתה ההבנה שאנחנו רוצים את זה, בכל דרך , רובד, גוון, צבע וטעם של תחושות ורגשות...

והיתה ידיעה  שמחכים...בסבלנות...

לעיתוי.

והנה רואים כבר פירות זעירים מציצים.
עלי הכותרת קצת נבולים.
העלים כבר מוריקים בירוק עמוק.
ולנגד עיניי לפחות, מתהווים חיים.
חדשים.
עדיין מבשילים.
לאיטם.
לעומקם.

ודברים הבשילו בתוכנו, וסדקים נפרצו בתוך חומות עבות שהוקמו בעבודת נמלים ופרך של שנים רבות של פגיעות, מכות ומכאוב, והתחילה הֶעזה, ללכת עם התחושות, ללכת עם הרגשות, ללכת עם הרצון...

וביום שני השבוע היתה התחברות.

שניים שהיו לאחד...

היה לי שבוע של קסם.

שבוע שפגשתי בו והקפתי את עצמי, במציאות ובווירטואליה,  באנשים שאני אוהבת...

שבוע שהחל במידה של עצב, ביום השנה למותן של אימי וסבתי, אבל באופן כל כך אנושי, התחברו לשבוע הזה הנאה, עונג ואושר שלא ידעתי שעוד ארגיש כך...

וכך נצרב השבוע הזה בתוכי לתמיד...

והייתם איתי בעצב של תחילת השבוע ובאושר של המשכו...

כאב הגב עבר בסופו של דבר, כמו כאבים אחרים שעוברים וחולפים בנו...

שבת שלום חברים יקרים, אוהבת אתכם כולכם...

(והפוסט הזה נכתב בהשראת התגובה, שמופיעה בכתב נטוי,  של האיש מהרי דרום ספרד...)