אתמול בערב היה לי פתאום צורך נוראי לדבר עם ג. הבכור.

אפילו לא לדבר, מספיק היה לי לשמוע אותו אפילו מקריא את ספר הטלפונים של ירושלים, למשל.

רק לשמוע.

 הייתי רוצה לגעת, לחוש, אבל אי אפשר , אז הסתפקתי בלשמוע.

התקשרתי ולא היתה תשובה.

לא דאגתי כי ידעתי שהוא בהר הרצל, מאבטח (כמו לפני שנתיים) את טקס המשואות שיהיה היום בערב, ובכלל, הרי היה יכול להיות הרבה יותר גרוע שהיה תקוע באיזה אבט"ש בהתנחלות כזאת או אחרת, או על הגבול הלבנון או עזה מצד שני.

אז רציתי רק לשמוע.

לדעת שהוא מוחשי וישנו , עד כמה שאפשר להיות מוחשי מהצד השני של הטלפון.

ולא היה.

לא יכולתי לראות טלווזיה אתמול בערב.

בעיקר בגלל שרוב השידורים נסבו על חללי המלחמה האחרונה והמלחמה הזאת עבורי היא סוג של פצע כל כך פתוח שאני מפחדת להתקרב אליו והולכת סביבו בעיניים עצומות בבחינת: מה שלא רואים לא כואב.

אבל זה כל כך כואב שמספיק שאני שומעת את המילה "חטיבות הסלוקי" למשל ואני מתחילה לדמוע כמו המוביל הארצי.

אז הטלווזיה לא היתה אופציה וגם לקרוא לא ממש יכולתי להתרכז ובפנים היה מין חוסר שקט כזה שגם מנע ממני לישון, אז נכנסתי למחשב ופצחתי בסדרת משחקי "מה ג'ונג'" סוערים שנמשכו עד אחת אחר חצות כמעט והצליחו להתיש אותי כך שישנתי שינה עמוקה וטובה.

ובבוקר המועקה וחוסר השקט קצת התפוגגו וג. הבכור התקשר.

וכך טוב.

יפה ומרומם נפש כמעט בעיני, הדגלים המתנופפים על מרפסות הבתים ואפילו לא איכפת לי שעשו אותם בסין והם סוג של פרסומת מבנק אחד גדול.

כל הארץ דגלים דגלים.

בזכות אלו שאינם,

בזכות אלו

שישנם.