כאילו מעולם לא עזבתי...

חזרתי לעבודה. חזרתי לשיגרה...

והכל כרגיל...

שמחו לבואי, התעניינו, שמעו בהבעת זעזוע ואמפטיה את תאור הניסורים וחיתוכים שנעשו באפי וצללתי לתוך העבודה...

מוצאת את עצמי מלאת מרץ ואנרגיות לעשות כאן דברים שמזמן לא היה לי כוח אפילו לחשוב על עשייתם...

השבוע האחרון היה מענג ומהנה.

היה כיף להיות "אישה שזמנה בידה" ללא דחיפוּת ולחץ של זמן לעשות דבר זה או אחר, כשההחלטות הקשות ביותר שעלי לקבל היו היכן לבלות את השעות הבאות, קניות ואיך לארגן את היום כדי לפגוש את יוני...()

אבל לקראת סופו הרגשתי כבר סוג של חוסר מנוחה, גרוד בקצות האצבעות, רצון לעשות גם דברים אחרים, מתוך הצורך שלי להרגיש שאני מביאה תועלת , מקבלת סיפוק מהדברים שאני עושה וכדי שאחזור להרגיש את תחושת המתיקות של הבטלה ...

וכך בניגוד לציפיותי/חששותי, לא הרגשתי במשך סוף השבוע את תחושת המחנק/הדכאון המוכרת לי כל כך ככל שהוא מתקרב לסיומו והחזרה לעבודה הופכת לברורה יותר ויותר...

אני משערת שתוך ימים ספורים הכל יחזור להיות כפי שהיה ואני שוב אתהלך בתחושת חוסר המיצוי מהעבודה כאן מצד אחד, אבל גם עם הידיעה שהמקום הזה נותן לי, כרגע, את הנוחות ואת הדברים שאני זקוקה להם ולכן לא עושה עדיין שום צעד של שינוי מבחינה מקצועית...

ואולי, אולי אני הפעם טועה...

שבוע טוב חברים יקרים...