אני רואה אותם בעיני רוחי...

אותן, אם להיות מדוייקת יותר, אבל ישנם מספר גברים אז...

יושבים, צוחקים ומדושני עונג בישיבות הפדגוגיות של סוף השנה...

הנה, החופש ממש מעבר לפינה, הימים האחרונים של שנת הלימודים, בין העיצומים שלהם , פה ושם, בין ימים שבהם לא לימדו כלל, או לימדו רק שעות מספר, ימים שבהם לא יצאו לטיולים או לפעילות חוץ בית סיפרית, ימים שבהם לא היו אסיפות הורים כחלק מהעיצומים שלהם, הימים האלה הולכים ומסתיימים והים , חוץ לארץ, בית המלון, כל כך קרובים...ממש אפשר להריח אותם, לנשום אותם...

אז מה נשאר לנו?

אה, כן...

ישיבות פדגוגיות...

סוף כיתה ט'...

להחליט על גורלו של כל תלמיד...

מה הבעיה?

יש לנו את הטובים, הקלים, הפשוטים, ללא בעיות, אלה האהובים עליהם...

הלוואי שכל תלמידי ישראל היו כך...

אותם נעביר בקלילות...

גם נעצום עין אם יש צורך, נסגור להם דלתות בפנים? לא מגיעה להם התחשבות?

ויש את "האחרים"...

אלו השונים, הלא פשוטים כל כך , כן, קוראים להם "הבעייתיים"...

והם האכילו אותנו מרורים בשלוש השנים האחרונות...

כן...

עת נקם ושילם הגיעה...

אז מה אם ניסה לשנות את דרכו...?

אז מה אם הוא בכלל לא רוצה להמשיך כאן בבית הספר והוא רוצה ללכת למקום אחר, עם מגמת מוסיקה שתוכל להפוך לו את שנות הלימודים בתיכון לנעימים יותר, טובים יותר ומקום שיוכל למצות את היכולות שלו?

אז מה?

הוא האכיל אותנו מרורים ?

עכשיו אנחנו נראה...נדאג שכל הדלתות  יסגרו בפניו...אחת אחרי השניה עד שישארו אולי בתי הספר הנמוכים והבסיסיים ביותר...

ואולי, אולי הוא בכלל לא ילמד...שילך לעבוד...ילדים כאלה, אין להם צורך בלימודים...הם בסה"כ מקשים עלינו המורים להעביר את השעות הללו , בין שעה חופשית אחת לשניה, בנעימים...

עת נקם ושילם, אמרו מורי החטיבה של א. הצעיר, חיוך דשן על שיפתיהם ורוחצים בנקיון כפיהם...

עכשיו אפשר לצאת לחופש...

(ןהזכות שלי לכתוב את הפוסט הזה כפי שהוא נכתב היא מעבר לתחושה שלי כאמא של א. , אלא בגלל שהייתי שם, הייתי מורה ואני יודעת בדיוק מה ואיך זה עובד.)