מדוע אם דברים לא מסתדרים לי כפי שאני רוצה אותם, כפי שאני בונה אותם בדמיון שלי , אני מרגישה שהקירות מתמוטטים עלי,  דברים קטנים ולא משמעותיים מקבלים גודל ועוצמה מעבר לפרופורציות שלהם וכל כולי מרגישה מזועזעת ונרעדת כעלה נידף ברוח...

ובתוך תחושת האיום של התמוטטות עולמי הרגשי, אני מצליחה לתפקד ולמצוא בתוכי את שיקול הדעת וקור הרוח כדי למצוא את הדרך לתקוף את הבעיה שנוצרה, אבל לאחר מכן אני מרגישה מותשת וחסרת כוחות, כאילו בבת אחת כל האנרגיות ורוח החיים ניטלה ממני ואין בי כוח אפילו למחשבה אחת פשוטה ובהירה...

היינו , ג. ואני, אצל מנהל החטיבה.

לפני כן הפעלנו אנשים שיש להם ידע וסמכות בנושא. טלפונים נעשו, שאלות נשאלו, הצעות הוצעו...

באנו מוכנים, מגובים במסמכים (תוצאות האיבחון האחרון שגילה הפרעת קשב וריכוז).

הדברים שרצינו לומר כתובים בפנינו בכתב גדול ומודגש.

היתה אווירה נעימה ונינוחה.

ומהר מאוד הובהר שדווקא מוכנים לתת לנער חוטים וחבלים שאיתם הוא יוכל למצוא את דרכו בבית הספר האחר, שאליו הוא רוצה להגיע, למגמה שמתאימה לו, ששם יוכל למצות את הפוטנציאל שלו, תוך טיפול ועזרה מכל הכיוונים...

לא מוכנים לשנות דבר וחצי דבר בתעודה, אבל מוכנים לתת מכתב מאוד חם , על הילד על מגמת השינוי שחלה בו בחודשים האחרונים, על יכולותיו, רצונו לתרום, על כישוריו, על אישיותו...

ואם יהיה צורך ולמרות שזה לא מקובל, הוא, מנהל החטיבה, יהיה מוכן גם לדבר עם מנהל התיכון...

וכך נבקעה לנו תחילתה של קרן אור בין העננים האפורים של אתמול...

איך אמר צ'רצ'יל?

זה לא תחילת הסוף זה הסוף של ההתחלה...

ועבודה רבה לפנינו, אנו וא. יחדיו...במשך השנים הקרובות...

תודה על התגובות, על העידוד, על החיזוק והחזקת האצבעות...

עוד קצת...