| 5/2003
 דברים משתנים...?
אתמול זה היה ממש ברור. הרגשתי איך זה בא ואיך, מיד , בדקות, לאחר שכתבתי את הפוסט והוצאתי החוצה את מה שהיה בתוכי, זה עבר.
בפעם הראשונה מזה חודשים, מאז שאני בקשר עם ד. מאז שאני עוברת את הדברים שאני עוברת , הצלחתי להתגבר על ירידה, על עצב, כל כך מהר...
חזרתי לעצמי. לעבודה, לישרא, לשיחות עם ד. בטלפון (הרבההההההההההה... ) והרגשתי טוב.
משהו חלף בתוכי, הכלתי אותו, הוצאתי אותו , והמשכתי הלאה...
למדתי משהו?
הפנמתי משהו?
עליתי סוף סוף כיתה...?  .
נחכה ונראה...אני לא רוצה לקפוץ גבוה מדי ואז שוב ליפול...
בימים האחרונים הקפדתי להתרכז בעבודה במיוחד בבוקר. אם אני מתחילה את היום בכניסה לישרא, כתיבה ותגובות, למעשה אפשר לסגור את היום מבחינת העבודה. ואז יש לי יסורי מצפון. ואני מרגישה רע עם עצמי.
אז שיניתי...והיה לי טוב. הרגשתי מועילה (שונאת את מה שאני עושה, אבל מועילה...) ויכולתי "לתת לעצמי פרס" להכנס לישרא אחר הצהריים...
היום בבוקר הרגשתי שאני אוכל לעמוד בכניסה לישרא בבוקר, לבקר חברים, לכתוב, להגיב ולחזור לעבוד...
והנה אני כאן...
משהו משתנה?
נחכה ונראה...
היום מתחדש הקורס במידענות. היתה לנו הפסקה מאוד ארוכה בגלל החגים ואני פספסתי גם את שני השעורים שלפני חג הפסח. אבל לא זאת הבעיה...
הבעיה היא שאני לא עשיתי שום דבר בקורס הזה. שום דבר. לא הגשתי עבודות, לא סידרתי את המועדפים (שזה כלי העבודה העיקרי שלנו), לא חזרתי על ההרצאות.
כלום. שום כלום, נאדה...
לא יכולתי. משהו בתוכי עצר אותי. בכל פעם שהייתי מתישבת מול המחשב, מצאתי את עצמי בישרא...התמכרות, נכון. אבל זה לא מדוייק, כי היו ימים שלא הייתי נכנסת לכאן ולא היתה לי בעיה עם זה...
אבל כל פעם שחשבתי על הלימודים משהו בתוכי הקפיא אותי...
לא הצלחתי להבין מדוע, הרי כל כך חיכיתי להם. ואני מרגישה ויודעת בתוכי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי וזו הרי הדרך שלא לצאת מהמקצוע והעבודה הנוכחית שלי, שאני כל כך לא אוהבת...
אז מהיכן בא הגוש הזה בחזה כל פעם שאמרתי לעצמי שאני צריכה לשבת ולהתחיל לעבוד...?וככל שהזמן חלף וחומר הצטבר הרי הגוש הזה גדל היא יש לי הרגשה שאפילו אם אתחיל היום, לא אצליח להתמודד עם העומס...
למען האמת אני יודעת את התשובה, ותמיד ידעתי אותה...
דברים אחרים בחיי הסיחו את דעתי, לקחו ממני כל כך הרבה אנרגיות , כל כך הרבה יכולת רגשית ושכלית להתרכז בלימודים הללו...
אני לא מאשימה אף אחד. גם לא את עצמי. זה היה כנראה חזק ממני.
וכך הייתי יושבת בשיעורים, מקשיבה בחצי אוזן, מטיילת בישרא ולא מתרגלת בזמן שכולם מתרגלים, מרגישה איך המועקה בקשר לכך עולה בגרון וכמעט חונקת אותי, כועסת על עצמי, מרגישה חוסר אונים, מרגישה שנכשלתי...
פתאום אני מרגישה שאני פנויה לזה. משהו זז והתפנה בי המקום, הכוח, האנרגיות...
יש לי כל כך הרבה חומר להשלים וההר הענק נראה לי בלתי עביר.
החלטתי שהיום אני הולכת לדבר עם המרכזת של הקורס. אסביר לה שבחודשים האחרונים הייתי במשבר מסויים (מה שנכון...) ואני מרגישה שאני יוצאת ממנו ורוצה לחזור לקצב של הכיתה, ומבקשת ממנה שתתן לי תרגילים כדי שאוכל לתרגל את מה שהפסדתי ולהתמודד עם החומר שיש לי להשלים...
אני מקווה שהיא תלך לקראתי .
אני מקווה שהיכולת הזו שפתאום אני מרגישה בתוכי, אכן קיימת ואכנס לשגרת הלימודים והתרגולים, כי בלי זה אני יכולה לעזוב את הקורס כבר עכשיו...ורק זה חסר לי, להרגשת הכישלון הזו, שלא הצלחתי לסיים משהו...
משהו משתנה?
אני רגועה יותר? שלווה יותר? פנויה לדברים אחרים...?
לא יודעת. נחכה ונראה...
זהו. עכשיו אני חוזרת לעבודה. הבטחתי לעצמי, נכון? .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
