| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 5/2003
 היה אחרת לגמרי...
השעור היום מבחינתי, היה שונה מכל השיעורים שהייתי בהם עד היום. אולי למעט השיעור הראשון...
מזמן לא הרגשתי כל כך מרוכזת וממוקדת במה שעמד מולי.
בגלל פקק לא ברור באיילון הגעתי ממש עם תחילת השיעור.
הנושא הפעם היה איתור כנסים ותערוכות והמרצה נתנה לנו עבודה עצמית בשפע.
נכנסתי לזה ברצינות, כותבת שאילתות, מחפשת, שואלת, מבררת, מוצאת את החומר הנדרש, מעבירה לוורד...מה אומר, תלמידה למופת... .
בשום שלב, ואפילו כאשר יכולתי, ובהפסקה, לא נכנסתי לוואלה או לישרא, ומה שיותר חשוב, לא הרגשתי צורך לעשות את זה... .
בהפסקה ביקשתי לדבר עם המרכזת.
אמרתי לה שלמעשה לא עשיתי כלום בחודשים האחרונים (והיא בטח שמה לב לזה) ועכשיו, כשאני מרגישה שאני יוצאת מהמשבר, אני עומדת מול מה שיש לי להשלים ומרגישה חסרת אונים לגמרי.
היא היתה כל כך נחמדה.
חייכה אלי ואמרה שלא צריך להתנפל על ההר ההוא אלא פשוט להתחיל בקטן, מהיום והלאה.
שאלה אותי אם היום אני עובדת ומסתדרת ואחר כך אמרה שכל פעם נעשה משהו אחד נוסף ובכלל, אין לי מה לדאוג, היא תעזור לי...
הרגשתי שאבן גדולה ירדה לי מהלב...
אני הולכת להתלבש על החומר.
זה כרטיס היציאה שלי מהמקום בו אני נמצאת ואני לא חושבת שתהייה לי הזדמנות נוספת אם אפספס את ההזדמנות הזו...
ואני מתחילה מהיום.
בקטן.
ועוד משהו.
בניגוד למנהגי עד עכשיו, בהפסקה, לאחר שדברתי עם המרכזת, ישבתי עם הבנות האחרות בחוץ, דיברנו על דא ועל הא, צחקנו.
היה לי טוב. .
טוב, די. ניסע הביתה.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
