חזרתי היום לבלוג של מלה.

הייתי שם מזמן. קצת קראתי , אולי גם הגבתי, אני לא זוכרת, סביר להניח שכן. יש מעט מאוד בלוגים שאותם אני רק קוראת ולא מגיבה, לרוב אלו בלוגים שעוסקים בסקס מהצד המאוד אישי (תאורים וכו', ועל זה אין לי מה להגיב, אני קוראת, נהנית [] וממשיכה הלאה...).

ולאחר זמן כנראה עזבתי...דבר נדיר אצלי, אני מודה, כי לרוב, אני משאירה את המנוי אפילו אם אני לא נכנסת באופן סדיר...כנראה חלק מהרצון שלי להיות תמיד בסדר, לא להעליב אף אחד ,  כי הרי מחיקת  מנוי זה סוג של הכרזה: את/ה כבר לא מעניין/ת אותי...

ואני הרי לא יכולה להכריז דבר כזה על מישהו...

אז אני פשוט לא נכנסת יותר...

אני יודעת בוודאות שכאן זאת לא היתה הסיבה...

אבל החזרה שלי לבלוג שלה, וכתיבת תגובה ארוכה כאורך הגלות (הפכתי את חלון התגובות שלה לפוסט...) הביאו אותי למחשבה על אותם הבלוגים האבודים. עבורי...

היום יש עשרות אלפי בלוגים בישרא...וקצב ההצטרפות הולך וגדל עם כל יום שעובר...

במיוחד עכשיו, עם פרוץ החופש הגדול (וכשאני נזכרת בחופש הגדול לפני שנה) ישנו "בום" גדול של בלוגים שבני עשרה נלהבים, תוססים ומעט משועממים פותחים בצהלה גדולה , כותבים מספר פוסטים ואז , באופן הכי טבעי לגיל הזה, מאבדים בו עניין והוא נשאר וצף ברחבי אוקיאנוס המילים של ישרא עד לקצובת הזמן של שלושה חודשים שאז , לאחר הזהרה, הוא נמחק...

ובתוך הררי המילים הללו, ישנם אותם בלוגים שמסתתרים עמוק , כמו אבני חן יקרות בתוך המכרה ששמו ישרא, ומחכים שקוראים יצליחו לחפור מתחת לשכבות העמוקות של מחשבות, רצונות, תשוקות, אהבות, כאבים, אכזבות, עצב, געגועים, שמחה, עונג ונטיפי אושר ויתגלו , תוך כדי קריאת תמיהה/פליאה על כך שבלוג כזה מסתובב לו כאן, כבר ימים לא מעטים ולא ידענו...

ואז מתחילה הצלילה לתוכו...

לקלף את העטיפות של הזמן , לקרוא אותו עד כמה שאפשר מההתחלה , לגלות את האדם שכותב, לראות את ההתחברות ולדעת ששוב נתפסת לכתיבה, למחשבות, לתחושות...

לגלות שוב את התחושה המנחמת שבני האדם דומים כל כך ובעת ובעונה אחת שונים כל כך...

ולדעת שעוד חבר ווירטואלי מרתק הצטרף למעגל הדינאמי של החברים שלי , שגדל ומשתנה ככל שעובר הזמן שאני כאן...

(ודובר שם גם על קינאה ...אבל על המקום שלה אצלי, אכתוב כנראה בפעם אחרת...)