זאת איסטנבול עבורי.

זה התחיל עם המוני האנשים  ברחוב איסתיקלל , הרחוב המרכזי של איסטנבול ששוקק אנשים בכל שעה נתונה של היממה (בדוק), אליו הלכנו ביום בו הגענו כדי לקבל את התחושה של העיר.

ואיזו תחושה זאת היתה...

צבעים, קולות, ריחות.

חיים.

ולמחרת המשיך עם הביקור הבלתי נמנע באתרים היסטוריים שנותנים תחושה קטנה בלבד מהעוצמה שהיתה בעיר הזאת , בארץ ובאנשים ששלטו בה ובחלק גדול של האיזור לאורך מאות בשנים.

המסגד הכחול ,

מסגד איה סופיה (אליו לא נכנסנו - צריך לשמור משהו לפעם הבאה, לא כן?) וארמון טופקאפי בנויים כדי לתת לנו, לבני האדם , את התחושה של הקטנות למול האל ולמול השליט.

ובין אלו לבין השאר היה שם הים. מצד אחד של העיר ומצידה השני.

ועוד ים,

איסטנבול בנויה על גבהות גבוהות מאוד והים יכול להציץ מכל פינה כמעט ואני לא יכולתי לשבוע ממנו ומהגשרים שמחברים צד אחד לצד שני ובעיקר הגשר המרכזי מעל הבוספורוס (החמישי בגודלו בעולם), שהשאיר אותי בכל פעם מחדש , חסרת נשימה.

והתחושה של ציור באלפי צבעים ממשיכה עם השיט לאורך הבוספורוס והטיול בנקודה הצפונית ביותר שם הבוספורוס מתחבר עם הים השחור.

הבזאר הגדול הוא ציור אחר לגמרי של זהב נוצץ מצד אחד, וכלי קרמיקה צבעוניים מצד שני (ובאמצע כמובן המון דיברי עור וכל דבר אחר שעולה על הדעת), ואנשים , אנשים, אנשים , אנשים.

וזה כמובן הציור הכי צבעוני.

האנשים .

אדיבים, נעימים , שמחים לעזור ולפטפט ואפילו לרקוד באמצע החנות לצלילי מיטב זמרי הפופ המקומיים (10 בלילה, חנות MAC באמצע רחוב איסתיקלל.  תלמה מקבלת איפור פנים ואני רוקדת עם המוכרים הצעירים. היה דיסקו ).

יש משהו אניגמטי קצת בעיר שהיא חיבור של אירופה ואסיה, שהיא דמוקרטיה אבל המשטרה (וגם הצבא) נמצאים בכל פינה,

שהיא אוריינטלית אבל נקייה כמו שאפילו עיר אירופאית למהדרין לא נראית כך לעיתים,

שיש בה רחובות מודרניים ורחבים כמו השאנז אליזה וסמטאות צרות שאי אפשר להאמין שמכונית יכולה לעבור בהן,

שהיא פקוקה כמעט כל שעות היממה אבל תמיד ישנו שוטר תנועה שיארגן את הפקק,

שלנסוע עם נהג מונית מקומי זה כמו לנסוע ברכבת הרים מטורפת ובכל זאת להגיע שלמים למחוז חפצנו,

שאנשים לא מדברים באוטובוס  בטלפון הסלולרי אבל אין להם בעיה לעבור ליד אישה לשלוח יד מלטפת לחזה שלה (כן, כן, בדיוק כך...  ),

שישנם אנשים שהולכים בבגדים מערביים לחלוטין ויחד עם זאת רואים המון נשים לבושות בבגדים מוסלמים מסורתיים,

שיש מסגד בכל פינה כמעט וחמש פעמים ביום נישא קולו של המואזין לקרוא למתפללים ויחד עם זאת המדינה חילונית לגמרי,

שיש תחושה של חירות וחופש באוויר אבל מתחת לפני השטח ישנם גם זרמים אחרים.

וכל זה רק תחילתו  ואפס קצהו של הציור המופלא עבורי שנקרא,

איסטנבול.