זה מדהים איך המנגנון שמניע אותנו, אותי, מתכוונן למשהו, למטרה, וקשה לי מאוד פתאום לחשוב ולראות דברים אחרים...

התיכון של א. הצעיר...

לא הולך . עדיין.

המנהל אפילו מסרב לפגוש אותנו.

משפט קטן שנרשם בתעודה, הטיח את הדלת בפרצופו של הנער.

בפרצופנו...

נהלים.

האם הם נכתבים כדי שיהיה איזשהו סדר בכאוס של החיים או שהם נכתבים כדי שלאנשים שמנהלים את חיינו יהיה קל יותר להסתתר מאחוריהם...?

קוקסטה שאלה אותי האם צריך לתת הזדמנויות לכל אחד ובלי סוף...

"בלי סוף" זה מושג מתמטי.

וכאן מדובר באנשים.

בבן שלי.

אני רוצה רק הזדמנות אחת...

הוא רוצה רק הזדמנות אחת...

מנסים סמכות גבוהה יותר. ביום שני הבא יש לנו פגישה עם מנהלת האגף העל יסודי בעיריה.

כשסיפרתי על א. הצעיר למזכירה, בכיתי...

מתוך האהבה אליו, מתוך הדאגה, הוא מביא אותי לידי בכי...

זה בסדר, היא אמרה לי , בעדינות וברגישות, מגיע לך...

וכל הבוקר מתנגן בי השיר הזה, וכנראה שלא במקרה...

הדרך ארוכה ומפותלת
אני נופל וקם
אף פעם לא מספיק ללכת
אני נופל וקם
עובר גשר ועוד גשר
אני נופל וקם
כמה ארוכה היא הדרך
אני עומד איתן עם ראש מורם

(שב"ק ס')