המשפט הזה מהדהד בתוכי מאתמול...

אני מנסה להעיף אותו והוא שב וחוזר כמו מנטרה חדגונית...

מדוע  לעזאזל, לטרוח  ולהתחתן...

מדוע לטרוח ולגלות יום אחד, לאחר שנים, שהאדם שאת חיה איתו מסב לך כל כך הרבה רע (ולא באופן פיזי חלילה) ולהגיע למסקנה העצובה אולי, שהרבה יותר טוב לך כשאת  בלעדיו, כשאת לבד...

מדוע להתחתן ולדעת שחיים בתוך תבנית שכוללת ימים משבריים עם סערות ומריבות שבכל פעם מגיעות למקומות כל כך עמוקים, קשים וכואבים ,ובכל פעם חושבים שאין אפשרות לרדת נמוך יותר, והפעם, הפעם זה יביא את השינוי ושוב, אין שינוי, ושוב התבנית נשארת, ושוב הריטואל יחזור על עצמו גם בהתקפה הבאה...

מדוע לטרוח ולגלות יום אחד שאפילו שהדברים זורמים, יחסית, על מי מנוחות, את מגלה שאולי יש שם דברים אחרים, אבל האהבה בעצם נגמרה, והאם יש טעם בלעדיה?

זה לא קשור אלי.

בחלק מהם כן, בחלק אחר, קשור לאנשים שסובבים אותי...

למה להחליט מראש לחיות את חיינו , את כולם עם אדם אחד בלבד...?

למה להחליט בגיל צעיר , שאיתו אני רוצה לחיות?

אין כמעט דבר אחר בחיינו שמתחייבים לו כל כך הרבה זמן מראש,  בלי לדעת למעשה איך היא תצא לפועל...

ישנם אנשים שלא מוכנים לחתום על התחייבות מעבר למקסימום שנה מראש, אבל חיים שלמים עם אדם אחר, נחתמים במהירות הבזק ולעיתים ללא מחשבה מעמיקה על משמעות ההחלטה...

מדוע אי אפשר שכמו חוזים אחרים שאנו חותמים בחיינו, גם החוזה הזה יהיה קצוב בזמן עם אופציה להארכה...?

אני יודעת שיש גם אחרת...אני יודעת שבמקרים אחרים המסגרת הזאת, לאורך שנים, טובה ומספקת.

אני יודעת.

אני שואלת את השאלות, ויודעת את התשובות כולן.

עד האחרונה בהן.

ולמרות זאת, היום, זה לא עונה לי על השאלה...

למה לטרוח בכלל...?