אמר השלט שניצב בדרך, בין הפגישה השבועית הקבועה בלשכת התעסוקה ובין הפגישה החודשית הקבועה עם יוסי הספר, וחשבתי על א. הצעיר שכל כך הרבה הזדמנויות היו ויש לו לדבר (מעבר לדברים היומיומיים והטריוויאליים) והוא בוחר שלא לעשות כך ולא לגעת בקושי ובכאב,

 והיה לי קצת עצוב. 

ואז נכנסתי לפארק שלעיתים רחוקות אני עוברת בו, ושם חוץ מהתמונות הרגילות של בוקר נינוח, של מטפלות עם תינוקות וקשישים יושבים על ספסל מתחת לעצים מוריקים, חייכו אותי התמונות של:

מכונית  סוברו הכי בנאלית והכי ישראלית  של עובדי הגינון בפארק שמתוכה בקעו , בקולי קולות, צלילי מוסיקה קלאסית,

יונים שאכלו בתיאבון ארוחת בוקר מלכותית (לפי סטנדרטיים "יוניים") מאוד,

ואז ראיתי אותו, יושב לבד למול האגם

והיה לי עצוב.

שוב.

(היה משהו קורע לב בתמונה הזאת שכל כך לא התאימה לתמונה הפסטורלית הכללית ולתמונה האישית  שאנחנו מדמיינים בה ילדים.

כמעט הלכתי לשאול על מה ולמה הוא יושב שם לבד, אבל החלטתי שלא, כי מה אני בעצם יכולה לומר לו?

והלכתי...).