כוחו המרפא של הזמן...

האם הוא באמת קיים? האם הכאב נעלם? הגעגוע נמוג? הזכרון מתפוגג?

יש מין אמונה שהזמן מרפא...

אני מצאתי שהזמן בעיקר מקהה את הכאב, משקיט  אותו במידה כזאת שאפשר יהיה להמשיך ולתפקד ולא להתמוטט לגמרי...

לאט לאט, ככל שחולפים הימים ועוברות השנים, הכאב כבר אינו חודר כמו סכין מלובנת דרך הבשר וחורך את הלב...

לאט לאט מתחילים לנשום , מסתכלים על הדברים שמסביב, ומצליחים להבין איך זה שהשמש ממשיכה לזרוח בכל בוקר , ואיך הירח ממשיך להאיר בכל לילה...

ופתאום מוצאים את עצמנו צוחקים מדבר מה, וגם תחושת ההנאה מהדברים שאוהבים לעשות חוזרת אלינו טיפין טיפין, והשיגרה עוטפת אותנו כמו שמיכה רכה ומלטפת שדווקא היא זאת שהכי נחוצה לנו ברגעים הללו, שדווקא היא נותנת את תחושת הביטחון שכל כך זקוקים לה כדי למצוא את הכוחות ולהמשיך הלאה...

הזכרון של האהובים שאינם עוד , נשמר בתוכנו , עמוק בפנים, דולק באור נמוך ושקט כל הזמן, ורק לפעמים , כשטריגר מסויים מעלה אותו למעלה, חוזרת ועולה תחושת הכאב המלובן והגוף כמעט כורע תחת עוצמת הכאב הפתאומי שאופף אותנו בבת אחת ומזכיר לנו עד כמה הם חסרים...

והקטע הזה בפוסט, מוקדש לזאת  שהיום מתוך הכאב  העמוק והטרי שלה, כנראה, לא תוכל להאמין לאף מילה שכתובה בו...

************************************************************

הטריגר לפתיחת הפוסט היה אצל איש אחד...

הוא כתב על המילואים כסוג של קייטנה לגדולים (לגברים בלבד), ועבר בי הזכרון הזה, מימי הילדות שלי, כשהוא היה יוצא למילואים...

היתה לו מזוודה קטנה מקרטון בצבע חום, מהמזוודות הללו שרואים היום רק בסרטים, שהיתה מיועדת רק למילואים, הוא היה מכניס לשם, בסדר מסויים וקבוע מראש, את כלי הרחצה והגילוח (משחת גילוח ומברשת שערות כדי להקציף את המשחה ולמרוח אותה על הפנים) , מגבת מקופלת, כמה ספרים, כנראה שהיו גם בגדים להחלפה לשעות שבהם לא היה צריך להיות על מדים, וכנראה גם מדים, כי אני לא ראיתי אותו מעולם, למעט כשחזר ממלחמת ששת הימים ,במדים.

וכך היה מארגן לעצמו בשקט ובשלווה את היציאה מהחיים הרגילים שלו לשבועות הקרובים.

ותמיד היתה לי התחושה שהוא נהנה מכך, מהשינוי הדראסי והמוחלט שעומד להגיע אליו.

ופעם שאלתי אותו, והוא הודה שכן, שהוא מחכה באופן מסויים לתקופה הזאת בשנה, שהוא פוגש שם אנשים אחרים, חברים שלו רק לזמן ולמקום ההוא, עוסק בדברים שונים, מנקה את הראש, נהנה.

אני לא בטוחה שהבנתי אותו אז. אני יודעת שהיום אני מבינה...

אבא שלי.

העוגן הבטוח של חיי. המקום , האיש, שידעתי שלא שופט אותי. לא מבקר אותי, לא מנסה לשנות אותי.

שאוהב אותי , נטו.

אי של שלווה, בטחון ורוגע, בבית רוגש של שלוש נשים (אימי, אחותי ואני) סוערות ואימפולסיביות , ודווקא הוא, הגי'נגי' , היה זה שמיישר את ההדורים, משקיט את הסערות, מתווך בין הניצים (הניצות) ושומר שהדברים לא יגלשו למקומות שקשה יהיה לחזור מהם...

ממנו קיבלתי את האהבה והעניין הרב במה שקורה בסביבי, בארץ ובעולם, את הכיוון הפוליטי שלי , בשעות של שיחות על מהותם של הדברים, סוציאליסט בהכרתו ובנשמתו, עם עבר של תנועת נוער ברומניה (כשאחותי הולכת בעקבותיו , בקן "השומר הצעיר"  המיתולוגי של חולון ובנח"ל).

אוטודידאקט , שלמד , לאחר שעלינו לארץ, בעצמו ולבד את השפה העברית מקריאת עיתונים וספרים, ללא תקופת לימודים באולפן עקב הצורך לצאת לעבודה ,  והגיע ליכולת כתיבה ברורה ונכונה ללא שגיאות כתיב ותחביר כאילו זאת היתה שפת אימו (בניגוד לאמא שלי, שלמרות תקופת לימודים באולפן, התמחתה בכתיבת המילה "נח" בשבע שגיאות [שהיו מביאים אותנו לצחוק עד דמעות והפכו, עם השנים, למיתוסים ... ]).

יום לפני, הייתי במקרה בבית הורי.

באתי כדי לצאת איתו לתל אביב ולחפש ארון לבית החדש שלי ושל ג. שאליו עמדנו לעבור כחודשיים לאחר מכן.

אני זוכרת שהסתובנו ברח' בוגרשוב, קנינו ואחר כך חזרנו הביתה...

לא ישבנו בשום מקום, כי זה לא היה נהוג אז, לא היה נהוג ביננו.

וגם לא ידעתי שזאת תהייה הפעם האחרונה...

ובבוקר מוקדם אמא שלי העירה אותי...

דום לב.

כך פתאום, ללא שום סימן אזהרה...

לאדם שהיה בריא ושמר על עצמו לפי כל הכללים...

ודווקא הוא, האתאיסט מתוך הכרה , נקבר בבית קברות רגיל ובטקס דתי למהדרין.

ומאז אני בעיקר מתגעגעת...

אבא שלי מת היום לפני 18 שנים.