| 5/2003
 החופש, החופש, החופש, החופש בבית הבראה...
(שיר ישן של אילנה רובינא ואורי זוהר, כשהיה צעיר, יפה ומאוד חילוני... )
סוף השבוע התחיל בצורה הכי גרועה שיכול היה להתחיל.
ריב קשה מאוד עם א. הבן יקיר לי הצעיר... נאמרו מלים קשות (שהצטערו עליהן אחר כך), כעס גדול מאוד, זעם שפורץ בדרכים שונות.
כמעט ביטלנו את היציאה. לאף אחד לא היה מצב רוח וא. התחיל אז לעשות את ה"דווקא" שלו. בסוף החלטנו שנצא בכל מקרה, במיוחד כדי לא לבאס את ג. הבכור שתכנן על סופשבוע לבד (?!) בבית...
כעוסים, עצובים, ומרירי פנים נכנסו למכונית ונסענו....
ב 10 השנים האחרונות לא הצטרפתי לנופשים הללו. היה במקום שם התקיימו משהו שפשוט עשה לי רע. גרם לי מועקה כל כך קשה (בלי סיבה הגיונית), עד כדי כך שפעמיים פשוט קמנו וחזרנו הביתה מספר שעות לאחר שהגענו. ואז החלטתי לא לבוא יותר. הוא היה נוסע עם הילדים, לי היה סופ"ש לבד ושקט בבית וכולם היו מרוצים (?)...
השנה, כשאני מוכנה ובודקת דברים מחדש אמרתי לו שאני מוכנה לבוא מחדש. לראות, אולי דברים השתנו. והצטרפתי.
הגענו לנופש, התארגנו, עדיין זועפים (במיוחד אני) מנסים לראות ולהכיר את המקום אליו הגענו (לא המקום הקבוע, אחר)...
הם הלכו לישון. אני הלכתי לבריכה.
ישבתי לבד, היתה רוח נעימה של אחר צהריים, לא חם מידי, כמעט ולא היו אנשים.
קראתי, נימנמתי ולאט לאט נרגעתי... חזרתי לחדר.
עדיין ישנו.
התלבשתי להליכה ויצאתי לקפטריה לשתות קפה לפני.
היתה שם הרצאה מרתקת של דר' צבי ברק על מיצוי הפוטנציאל האישי, חתירה למצויינות ועוד. למרות שהגעתי רק לחצי השעה האחרונה, ישבתי שם מרותקת. תוך כדי התגבשה בי הידיעה שאני לא הולכת להמשיך עם הכעס והריב עם א. (למרות שבהחלט תיכננתי לתת לו טיפול של "דום שתיקה" לזמן מה...כנראה מה שעשו לי כשהייתי כשהייתי ילדה, והיה גומר אותי, פשוטו כמשמעו, אני לא מסוגלת לעשות לילדים שלי, ולא משנה עד כמה אני כועסת...).
הדברים שאמר המרצה, ושהתייחסו לתפקידו של המנהל בארגון, אך למעשה יכולים להתאים לכל אדם ולהתנהלותו ביוםיום, לא היו חדשים באופן מיוחד. שמעתי אותם פה ושם לא פעם אחת.
אבל לעיתים אנחנו צריכים תזכורת מחדש לדברים שאנו יודעים, ואם היא נעשית בצורה שוטפת, מעניינת, תוך כדי דוגמאות וצחוק, מה טוב...
אחד הדברים שלקחתי לעצמי , למעשה הזכרתי לעצמי, מההרצאה היא העובדה שאנו אחראים על עצמנו, על הדרך בה אנו רואים את החיים וכיצד אנו מתנהלים בהם. אנו אחראים על ההנאה שלנו ממקומות, מדברים , מהעבודה שלנו ועוד ועוד.
אם נחליט שלא טוב לנו, לא תהיי בעיה למצוא פגמים בכל דבר ולהרגיש רע יותר ויותר.
אם נחליט שאנו מוצאים את המיטב בכל מצב, או מקום, בקלות אפשר להינות והרגיש סיפוק מדברים שעושים.
חשבתי על זה בהקשר אלי, ובמיוחד בהקשר לד. ולכל מה שהוא עובר היום...אני אמצא עת הדרך לומר לו את זה בעדינות...כי היום, הוא בהחלט בכיוון של למצוא את הפחות טוב בכל דבר...
חזרתי לחדר לאחר ההליכה. קטפתי עלה גרניום ריחני ובקשתי מא. שיבוא איתי.
הוא קם בשתיקה, נעל את לעליו ובא אחרי. הלכתי על השביל מול הים, עד שמצאתי ספסל מתאים. התיישבנו. מוללתי את העלה ונתתי לו להריח.
התחלנו לדבר.
לא התבקשה בקשת סליחה וחרטה, או העלאת ההסטוריה הישנה שלו.
כל אחד ידע מה עשה, מה אמר, עד כמה הכאיב. הדברים הועלו עניינית, לובנו, הובהרו שוב . היה חשוב לו לדבר. היה חשוב לו שקראתי לו (למרות שהוא יצטרך לשאת בתוצאה של הדברים שאמר...). היה חשוב לי שיכולתי לדבר ולא למשוך את הריב הזה עוד ועוד. שוב, הצלחתי לא להכנס לתבנית...
ויכולתי להתחיל ולהינות באמת מהנופש... :)
אז מה עוד היה לנו :
מקום יפה ומטופח שיושב על צוק מול הים שנפרש כל הזמן מול העיניים.
חדרים צנועים אבל מטופחים ונקיים (חשוב מאוד למפונקת גדולה כמוני... ).
אוכל לא רע בכלל, לא מבחר גדול מידי אבל טעים.
אווירה של אכפתיות מצד הצוות שעובד שם, כולל צוות הבידור , חבר'ה צעירים שעשו הכל כדי שכולם יהנו.
להכיר אנשים חדשים (עבורי) ולבלות איתם ערב מהנה.
לראות הופעות של סטנדאפיסטים צעירים ולהתפוצץ מצחוק כמעט כל ההופעה.
לשבת ולקרוא בשבת בבוקר על ספסל מול הים. אני, השמים הכחולים, הרוח הקלילה, שמש נעימה (שקצת שרפה אותי), השקט והגלים... .
לאחר ארוחת הצהריים חזרנו הביתה ואת סוף השבוע סיימנו בסרט "המנגליסטים" (אפשר בהחלט לוותר...).
מצאתי את עצמי חושבת בסוף השבוע הזה כמעט אך ורק על דברים של "כאן ועכשיו" ובלי "מה יהיה, האם יהיה" ובכלל...וזה שימח אותי מאוד.
אבל עכשיו, מהבוקר, למרות שהחלטתי שאני לא נופלת למלכודת דיכאון יום א', אני מרגישה מתח נבנה בתוכי, עולה ומתגבר, כאילו אני מחכה למשהו שלא ברור לי מתי ואם יגיע...
שוב? לעזאזל...  .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
