| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 5/2003
 הבנתי...
כל הסימנים היו מול העיניים שלי. מובהקים, ברורים ובולטים. כבר שבועות שהם שם, ואני לא רואה אותם. לא קולטת. לא מבינה...
אני הרי מכירה אותם. הם היו בתוכי, ולא רק פעם אחת.
ולא הצלחתי לראות. לא הצלחתי להבין...
כי הייתי קרובה מדי. ההיתי בתוך התהליך. הייתי בתוך הקשר. הייתי מעורבת עד קצות אוזני. בכל ליבי...
חזרתי משיחה עם טובה. רציתי לעדכן אותה במה שעובר עלי (הרי אין רגע דל...) ולהוציא דברים, לקבל פרספקטיבה עליהם...
התחלתי לספר לה מה קרה בחודשים מאז השיחה האחרונה שלנו, ובאופן טבעי סיפרתי לה מה עובר על ד., היא הסתכלה עלי ושאלה: "את לא רואה את זה? הוא בדיכאון".
באותו רגע כל הקוביות שנעו בתוכי הסתדרו בבת אחת...
הבנתי.
כנראה שידעתי את זה בתוכי, אבל בגלל הקירבה והציפיות האחרות שלי מהקשר לא יכולתי לקבל את זה. אז הדחקתי.
הידיעה וההבנה משנות את כל התמונה...
זה לא שהוא לא רוצה. זה לא שהוא לא רוצה אותי, רוצה במימוש אותה הפנטזיה ביחד. הוא לא יכול לעשות את זה עכשיו...
הוא לא יכול להביא את עצמו להפגש איתי, כמו שהוא לא יכול להביא את עצמו לעשות דברים אחרים שאהב ונהג לעשות. שום הנאה, שום דבר שמשמח אותו, שום דבר שממלא אותו.
הוא לא יכול להפגש איתי כי האנרגיות שבתוכו מספיקות לו כדי להישרד ולעבור את היומיום בלי ליפול.
זאת הסיבה שחייו מצטמצמים לעבודה-בית-עבודה וכמעט שום דבר אחר.
הוא פאסיבי לגמרי.
הוא רוצה לברוח לחו"ל, לחיים אחרים, הוא רוצה שינוי, אבל לא מודע לכך שיוכל לברוח מהארץ, מהחברים , מכולם . חוץ מאשר מעצמו...
"למה את נשארת איתו" שאלה אותי טובה.
אנחנו חברים. ידידים. אני לא יכולה לעזוב עכשיו. כך לא מתנהגים חברים. איתי הוא יכול לדבר על זה, על מה שעובר עליו (כנראה היחידה).
"אז את המטפלת שלו, לא שותפה לפנטזיות" אמרה, "ואם את מחליטה להשאר בכל זאת, את צריכה למצב את עצמך מחדש בקשר הזה, בלי ציפיות, בלי פנטזיות..."
נכון מאוד...
הסתכלתי עליה. שמעתי אותה וידעתי שבתוכי כבר התחלתי לעשות את זה...
הוא זז אצלי. הוא זז ממקומו...כשכתבתי את הפוסט הזה ידעתי בתוכי אבל לא הצלחתי להפנים את זה.
כמו שבזמן האחרון התחלתי להבין שזה לא חייב להיות אך ורק איתו. שאני יכולה לעשות דברים , לממש פנטזיות עם אנשים אחרים.
אני רוצה לחוות. להתנסות. לבדוק גבולות...
כתבתי בפוסט ההוא "איך אני מוצאת את עצמי במצב הזה...?". האם החברות ביננו היא בלתי מוגבלת? האם אני מחוייבת לעבור איתו כל דבר, לשאת אותו על גבי לאורך כל הדרך? את כל התהליך? ואם הוא לא יעבור? מה אז?
הרי ההסטוריה שלנו אינה הולכת שנים רבות אחורה. מה המחוייבות החברית שלי אליו?
שאלות שאינן מרפות ממני.
כרגע, בנקודת הזמן הזו, אני לא עוזבת. רוצה להמשיך לעזור לו כמה שאוכל...אבל משהו משתנה בקשר. אצלי.
חייב להשתנות כדי שאוכל להמשיך.
עד שהוא יחזור לעצמו , או שלא...ויש מספיק זמן כדי להחליט....
אני רוצה לדבר איתו על זה, וברור לי שהעניין מאוד מאוד עדין ורגיש. אולי בתוכו הוא יודע בדיוק היכן הוא נמצא, אבל זה מפחיד אותו מאוד, אולי הוא לא יודע.
אני חושבת שמגיע לו יותר מאשר חיים של קיום ללא שמחת חיים.
מה ואם יחליט לעשות מכאן ואילך, זו תהייה הבחירה שלו בלבד...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
