התמונה הראשונה שאני זוכרת היא את סבתא שלי.

עומדת פתאום באמצע הכיתה, סוף ההפסקה, הילדים עדיין מתרוצצים בין הכסאות והמורה מנסה להשקיט אותנו כדי להתחיל בשיעור. כך לפחות חשבתי.

וסבתא שלי עמדה שם, גבוהה מאוד (בעיני ילדה בת שבע וחצי) ומשקפי שמש מרובעות גדולות מכסות עלי עיניה (אחחח, רטרו אהובי!).

ופתאום המורה קוראת לי ואומרת: פמה, סבתא  באה לקחת אותך הביתה.

ואז התברר לי שיש מלחמה.

5.6.67

בעצם, אם להיות מדוייקת יותר, התמונה הראשונה באמת היא זאת של בוקר מוקדם אחד, בתקופה שאחר כך למדתי שקראו לה "ההמתנה" אבא שלי יושב במדים בכורסא שבסלון ואני, עדיין בפיג'מה, מתרפקת עליו.

דקות של פרידה לפני שהלך למילואים.

ונשארנו אמא, אחותי, ואני.

וסבתא.

וסבתא באה לקחת אותי הביתה כדי שניסע , כולנו, לבית החולים בו אמא שלי עבדה ושם היתה צריכה להשאר כל הזמן שהיה נחוץ להשאר בו.

היא, וכל עובדי בית החולים.

והמשפחות שלהם.

שיכנו אותו בבית הספר לאחיות שזה עתה הסתיימה בנייתו אבל עדיין לא אוכלס בתלמידות ובעצם שלחו אותנו, את הילדים, לעשות מה שאנחנו רוצים , רק שלא נפריע למלחמה להתנהל כמו שהיתה עד עכשיו.

די מוצלחת, אפשר לומר.

וזה היה כיף אדיר.

קייטנה עוד לפני הקיץ והחופש הגדול.

כשכל פינות החמד , העצמם והדשאים של בית החולים לפנינו ובעצם אף אחד לא ממש שם אלינו לב, למעט כמה מרפאות בעיסוק שניסו להעסיק אותנו קצת ואחר כך גם הן שלחו אותו לאן שרצינו ללכת.

ואני זוכרת המון משחקי מחבואים, ותופסת,  וביקורים במחלקה של אמא או הצצה בה מהדשא והכי הכי אני זוכרת את אחרי הצהריים של כל יום, לאחר שעות העבודה, כשכל בית החולים היה יורד לדשא הגדול שבמרכז ומהמטבח היו מביאים קנקנים של קפה , תה ושתייה קרה וכולם היו יושבים שם ומפטפים וכך שמענו פה ושם על מה שקורה מסביב, כי בסופו של דבר היינו, הילדים, בבועה נוצצת וכיפית ביותר.

מין משפחה לזמן קצוב.

(ושם היה גם השיא של שהשהייה הבלתי צפויה ההיא בבית החולים, שרק מפאת כבודו של החולה וחשיפת יתר של המקום , לא אספר עליו.)

ורק אחותי וסבתא שלי אכלו אותה כי בדיוק שם ועכשיו היא חלתה באבעבועות רוח ושתיהן בילו את כל היום בחדר.

ואז , ערב אחד, מוקדם מכפי שרציתי, מכפי שאולי כל הילדים שהיו שם רצו, אמרו לנו שהכל נגמר  וחוזרים הביתה.

אה כן, וגם , ניצחנו.

ונגמר.

עד לפעם הבאה, שש שנים אחרי.

ושם, שם כבר לא היה כיף כל כך גדול...

מלחמת ששת הימים. 40 שנה.

(מישהו שם לב לתאריך היום? 05.06.07.

יום נהדר לחתונות ולידות, לא כן? ).