עומדת במרפסת. תחת אור הירח המלא. ופתאום התחושה הזאת, שהוא נמצא לידי וכאילו אין אותם עשרות קילומטרים המפרידים ביננו...

מחוברים בחוטי הכסף של אור הירח...

והמילים האלה שרות בראשי בלי הפסקה...

מחלוני וגם מחלונך
אותו הגן נשקף, אותו הנוף,
ויום תמים מותר לי לאהוב
את הדברים אשר ליטפה עינך.

ואני בוכה...

(לאה גולדברג, אהבתה של תרזה דימון)