| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 5/2003
 there is a kind of hush...
מרגישה כאילו אני בתוך בועה של שקט גדול ועצום.
מתפקדת כרגיל. אבל משהו בפנים, אחר.
לא כאב. לא כאב שחופר בתוכי עם ברזל מלובן. זה היה אתמול בערב.
זו עצבות.
בעצבות יש שקט. הכל מאוד איטי. בודקת כל פסיעה כל צעד לראות שלא מועדת. הכל ב slow motion.
ובתוך בועה של שקט.
עושה כל הזמן ספירת מלאי כדי לראות שעדיין כאן, שעדיין ממשית:
נסיעה לתל אביב - בוטלה.
במקום זה, התעמלות.
לא . טעות. יש הרצאה היום בערב. אז לפני כן, לצאת להליכה.
ואחר כך, בלילה? זה כל כך ברור, לא כן?
אין לי חשק לשום דבר.
יש לי חשק להכל...
היום זה יום של מוסיקה עליזה וקופצנית . בדיוק אתמול הגיע הדיסק שהזמנתי פס הקול של הסרט "שחקי אותה כמו בקהם", שילוב של שירים הודיים עליזים ושירים ידועים משנות התשעים.
לא עמוק באופן מיוחד אבל מהנה כמו הסרט. זה מה שהייתי צריכה. חבל שאני לא יכולה לרקוד במשרד כמו בן בנות ...
מרגישה תלושה. זו המילה. חיפשתי אותה כל היום. את המילה שתתן לי בדיוק את ההרגשה שלי.
תלושה.
בגלל זה לא מצליחה לזכור דברים, מילים, שירים . מתבלבלת.
מרגישה שלא אכפת לי שום דבר. מתקשר, לא מתקשר, כותב, לא כותב.
אבל יודעת שזה לא נכון. שכן אכפת לי. פשוט עכשיו אני עדיין תחת השפעת ההבנה הראשונית והכל עדיין רך, שביר ופריך...
עולים בראשי משפטים שאמרו לי אנשים, שכתבו לי, מזמן, אנשים שדאגו לי, חלקם מכירים אותי במציאות, חלקם מכאן.
תזהרי אמרו לי , תזהרי. את לא בנויה לזה. את נכנסת עמוק בפנים. אנו דואגים לך. תשמרי על עצמך...אני לא יכולה לשמור על עצמי...יש משהו בתוכי שעושה מה שהוא רוצה...
ומה עכשיו? תגידי שהם צדקו?
הם צדקו והם טעו...
את טעית ואת צדקת...
אין שחור ולבן, יש הרבה צבעים...אולי מי שעישן ג'ויינט ראה את הצבעים שראיתי כאן...אולי אני לא צריכה לממש את החוויה של הג'ויינט...חוויתי אותה...(?).
טוב.
אני מפסיקה.
אני לא ממש מבינה מה אני כותבת...זה כל כך לא אני הפוסט הזה...איפה המשנה הסדורה, איפה האירגון...ככה לא כותבים פוסט פמה...ככה לא בונים חומה...
מחר יהיה יום חדש.
| |
| כינוי:
בת: 65
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
