הם עברו אותי בתחילת ההליכה שלי, כשאני עדיין מחפשת את הקצב שמתאים לי היום...

הוא, גובה ממוצע, רזה,  היא, מה שמירי "אני לא חסה" בלקין מכנה "שמנמודה". מאוד שמנמודה...נמוכה ממנו, שיער בלונדי מתולתל מעט, אסוף בקוקו שמתנדנד במרץ תוך כדי הליכתה...

הוא, נראה שקןע בתוך עצמו,  הולך קדימה  פניו מורמות מעט, בצעדים גדולים, נמרצים, מהירים משהו, קצב קבוע , לא משתנה, היא הולכת אחריו, מנסה לעמוד ולהשאר בקצב שלו וכל כמה מטרים עוברת לריצה קלה כדי לנסות ולהשיגו ...

וכשאני מסתכלת עליהם כשהם מתרחקים ממני ונעלמים בעיקול שבסופו של הרחוב, עלתה בי ההרגשה שההליכה המשותפת לא תשאר לאורך זמן...