ישבתי במכונית. מחכה לו.

המקום הרגיל שלנו, לא היכן שהיינו רוצים , אבל בהחלט פינה שקטה, בלי שעוברים שם אנשים ומכוניות...

קוראת את הספר שמחכה רק לזמן הזה "התיקונים", אולי לא הכי מתאים, בעצם לגמרי לא הכי מתאים, אבל התחלתי איתו וקשה לי לקחת אותו למקום אחר...

הוא כאילו נקשר בשלשלות ברזל למכונית, לסיטואציה בה אני קוראת אותו...

טלפון.

הוא מתעכב. הרבה יותר ממה שתאר לעצמו. בעצם, לא יודע מתי יבוא...

עד מתי את יכולה לחכות?

אני יכולה.

אומרת בשקט, אני יכולה.

סגרתי את הטלפון.

ובא פתאום הגל ושטף אותי...

כל מגוון התחושות של אתמול, עם המתח, והלחץ, וההאדרנלין, והתסכול, והאכזבה מהבוקר, והעצב, והכעס, והאכזבה מעכשיו...

הכל שטף אותי בגל ענק שעבר בכל תא מתאי גופי...

ישבתי שם בוכה בלי יכולת לעצור, חושבת על הסיטואציה הזאת, שלא כך ראיתי אותה בעיני רוחי בפנטזיה שלי, על המציאות שמכריחה את הפנטזיה להכנס לתוך המקום שיכול להיות שם עבורה...

וחשבתי מחשבות כפירה. עלי ועליו.

וחשבתי מחשבות רחמים. עצמיים. עלי.

והדמויות בספר חונקות אותי בטירוף הבלתי מתפקד של החיים הכל כך נורמליים שלהם, שתמיד ישנו הפחד שאולי, אולי, כך הם בעצם חיי ואני רק לא רואה את זה, כי אני לא יכולה לראות את הכאב מול עיני...

וכשהוא התקשר ואמר שעוד חמש דקות הוא יוצא, הגל החל לרדת ולהתרחק, ולאחר דקות נספות , הייתי חבוקה חזק בזרועותיו  והגל כבר היה רחוק מאוד, ורק קצף לבן בדמות זנב לוויתן ענק הזכיר לי עד כמה מוחשי ואמיתי הוא היה בדקות שלִפני...

*********************

(הפגישה בעיריה הועברה לאחר הצהריים).