שאלה אותי , מנהלת המח' לחינוך העל יסודי בעיריה בסוף הפגישה, לאחר שעברה על המסמכים ושמעה אותנו בסבלנות רבה...

"איך את רואה את הבן שלך?"...

ואני חשבתי כמה שניות ועניתי: אחד שאפשר לחדור לתוכו , למצוא ולהוציא ממנו דברים נפלאים..."

וכשהסעתי אותו , הרבה לאחר מכן, בחזרה לחברה שלו, לאחר שיחה שהיתה לו עם החברה שלנו שעוזרת לנו להתמצא במבוכי מערכת החינוך, בה דיבר כמו שהוא יודע, הכי אמיתי, הכי מהלב, הכי ישר, עלו פתאום דמעות בעיני...

למה את בוכה , שאל בפליאה ופתאום חיבק אותי חיבוק גדול, למה את בוכה? (שאלה מיותרת דרך אגב, הוא הרי מכיר את אמא שלו...)

כי ריגשת אותי, עניתי , עם האמת שלך כפי שאמרת אותה, וזה נותן לנו את הכוח ללכת למלחמה הזאת עד הסוף...

סדק זעיר נפתח בדלת שנטרקה בימים האחרונים...

סדק פצפון שיש עוד עבודה רבה לעשות כדי שיפתח לגמרי...

מחר א. הצעיר נפגש עם מנהלת המחלקה. ואחר כך היא תדבר עם מנהל התיכון...קיבלנו את התחושה שהיא מבינה את החשיבות של הלימוד שלו דווקא שם, דווקא במגמה הזאת...

נחזיק אצבעות חזק , ואפשר גם להתפלל...

פמה, ששוב סחוטה ומותשת לאחר ירידת האדרנלין  והמתח...