וזכרתי את החלום.

לפרטי פרטים כמעט.

וזה מפליא כי אני כמעט ולא זוכרת חלומות  ומזמן לא חלמתי עליה, חודשים ואפילו שנים.

ובחלום היינו המשפחה הגרעינית :

אבא, אמא אחותי ואני.

אני כמו שאני היום ובמקום שאני היום.

ישבנו לארוחת צהריים , כנראה של שבת, ולאחר המנה הראשונה אמא שלי באה עם כלי פלאסטיק גדול ואנחנו שמים שם את הצלחות ואז היא נותנת לי אותו ואומרת לי ללכת לרחוץ את הכלים , והמקום הוא מחוץ לבית ורחוק משם.

אני יוצאת החוצה והסביבה דומה לעיר דרום אמריקאית  בהרים עם סמטאות צרות ותלולות ואני הולכת ונסחבת עם הכלי מלא הכלים המלוכלכים ומרגישה איך הכעס עולה בתוכי על זה שאני צריכה לעשות את זה ובכלל מה יהיה עם שאר הארוחה, והאם גם לאחר המנה השניה אצטרך לעשות את כל הדרך ומתי אני אוכל וכו' וכו'.

ואז, כשאני מגיעה למקום, פתאום משהו בתוכי אומר לי שאני פשוט אגיד לה "לא". "לא רוצה".

כך פשוט וברור.

לא רוצה.

ובאותו הרגע המועקה שהיתה בתוכי, החולמת, לאורך כל החלום, התפוגגה בבת אחת

והתעוררתי.

החלום הוא מעבר לסיפור עצמו.

מצד אחד הוא בבואה לחלק מסוג היחסים שהיה ביני לבין אמא שלי עד למותה (13 שנים, לפני שבוע) שלא הייתי מעזה לעמוד על שלי בצורה נחרצת ובוטה כל כך אפילו לאחר שהייתי בוגרת ובעלת משפחה משלי.

אז.

מצד שני, ברור לי שאם היא היתה בחיים היום , מערכת היחסים שלנו היתה אחרת לחלוטין.

חמה ואמיתית או נתק כמעט מוחלט עקב חוסר יכולתה להתמודד עם העמידה שלי על הדרך ואמונות שלי.

מצד שלישי, את מהות הקשר שלנו , אמא/בת, עיבדתי בעבר בטיפול פסיכולוגי ארוך וגם לאורך השנים האחרונות כך שאני חושבת שהחלום הזה, כמו כל חלום בעיקרו, עוסק במשהו שקשור בי, היום.

אין לי מושג מהו ואני גם לא ממש מחפשת סוג של הסבר/הבנה או פתרון.

אני רק קצת מתגעגעת.

למשפחה ולרגעים שהיינו אז.

מזמן...