א. הצעיר סיים היום את לימודיו באופן רשמי.

לא באופן הרגיל אלא שנה לפני הזמן.

לאחר המערבולת שהיתה בסיום כיתה ט' בחטיבה המקומית שלנו, האיבחון בהפרעת הקשב והריכוז ולקויות הלמידה, חזרה על כיתה ט' בחטיבה אחרת, כניסה לתיכון עם מגמת מוסיקה וסגירת המגמה בדיוק בשנה בה נכנס, משהו כאילו נשבר בו והוא הרים ידיים, נתן לחוסר הרצון הפנימי להתאמץ וללמוד לשלוט בו (במילה אחרת, התעצל) ורק ביקש לסיים 12 שנות לימוד במסגרת הבית ספרית, תוך כדי שהוא מתחייב להתנהג כיאות ולהופיע לכל השיעורים בלי הברזות.

והוא עמד בהתחייבות הזאת.

ברוב הזמן.

אבל משהו כירסם בו כנראה , חוסר המעש היומיומי בבית הספר יחד עם הידיעה שהחברים שלו אוטוטו מתגייסים וכבר לפני כמה שבועות העלה את הרעיון להקדים את הגיוס אבל הוא החליט לחתוך אותו בעודו באיבו.

טלפון ממנהל בית הספר היה הטריגר לחזרתה של המחשבה הזאת וכבר לפני כמה ימים פנה ללשכת הגיוס והחל את התהליך.

היום נפרדנו יפה ובהרבה תודות מהמנהל ומבית הספר, שלמרות שא. הצעיר היה שם על תקן של סטודנט חופשי הם התייחסו אליו באיכפתיות ובאהבה ודאגו ששום דבר לא ימנע ממנו להשאר שם.

ואחרי הפגישה עם המנהל הוא התקשר ללשכת הגיוס והודיע רשמית על כך שאינו לומד יותר בבית הספר.

והמעגל הזה של חלק ממערכת החינוך במדינת ישראל,  נסגר.

מוקדם מהצפוי ומהר מהצפוי.

ואני, אני שלמה לגמרי עם ההחלטה והצעד שבחר לעשות (בגרויות תמיד אפשר להשלים).

ומדחיקה באומנות כמעט מושלמת את הידיעה שתוך חצי שנה כנראה, יהיו לי שני בנים בצבא...