הרוח נמצאת שם כל הזמן, לאורך כל הסרט.

כמעט בכל סצינה שמצולמת בחוץ, נושבת רוח חזקה, יבשה, מדברית, כזאת שמכניסה חול חום ודקיק לעיניים, לשיער, לכל תא מתאי גופנו, מסחררת על האדמה שיחי טאמבלווינד עגולים כמו כדורי ענק, שרגילים לראותם בסרטי המערב הפרוע האמריקאי ולאו דווקא בדרום המדברי, הישראלי כל כך...

ואולי הכוונה של הבמאי היתה להראות כאן מאטפורה על הרוח הגדולה שהביא לכאן, לשם, לסוף העולם , אנשים ממקומות שונים בעולם, לכאורה ללא אפשרות ויכולת להתערות אחד בשני בגלל שוני בתרבות, מנטליות, שפה...

אבל אותה רוח, מחברת את האנשים בחלקים הפשוטים והבסיסיים של החיים, בשמחות, בעצב, בכאב, באהבה, בכמיהה, בהשפלה,בבכי, בצחוק בתשוקה, במוות , בחיים...

וזה סרט על כולנו.

איך שהיינו פעם, איך שהיו ההורים שלנו, איך שאנחנו היום...

כי, בסופו של דבר , אין הבדל גדול ביננו היום, לבין עיירה דרומית שכוחת אל עם מפעל, בסוף שנות השישים, שיש בה מרוקאים והודים שלכאורה לא יכולים אפילו לתקשר באופן הבסיסי ביותר, והאנשים מדברים במשפטים שלעיתים יש בהם עירוב של 3-4 שפות במשפט אחד (אנגלית, עברית, צרפתית, מרוקאית - מצחיק עד דמעות), ושחוסר התקשורת הבסיסי הזה מביא לחוסר סובלנות ולעיתים אף לשנאת האחר, אבל לאט לאט, כמו בין אנשים, חוטים מתחילים לחבר בין האנשים, וכמו ברוב המקרים, את החיבור הראשוני עושים הצעירים יותר, וכך אנו מוצאים מרוקאים והודים משחקים קריקט מסוגנן באמצע המדבר, והודית מנסה את כוחה ביללת "לולולו" חגיגית בעת חגיגת חינה של השכנה ממרוקו...

וכשמסתכלים  על זה במבט נוסף , מבינים שלמעשה הדברים לא השתנו למרות שחלפו עשרות שנים ורק השמות והשפות של העולים, השתנו...

"סוף העולם שמאלה".

סרט מענג של פיסת א"י (עם שחזור מדוייק להפליא ומעלה חיוכים)  על תקופה ,שהיום, אנחנו לעיתים, מתגעגעים לפשטות ולתמימות שהיתה בה...

וכשתהייה ביקורת מלומדת על הסרט, אפשר יהיה לקרוא אותה אצל הפסיכופת, כמובן...

****************************

תחושת ההתרוקנות והמועקה שהיתה בי בימים האחרונים התפוגגה לה לאיטה עוד אתמול, במיוחד לאחר השיחה עם יוני, שנמשכה גםבערב, בדרך הביתה...

כשמסתכלים מהצד, זה אולי משונה ואפילו מצחיק, אבל היום ברור לי (ולו) לחלוטין שיש כאן מערכת זוגית נוספת, שמבוססת על הצורך שלנו להיות ביחד, לא רק לרגעים חולפים, לא רק בזמנים טובים ונעימים, אלא מערכת זוגית על המעורבות הרגשית/נפשית העמוקה של השותפים בה, החברות שנבנית, הדאגה, האכפתיות, החלק הפיזי (מעט מדי לצערנו), האינטימיות

 והשיגרה שבאופן מפליא אולי, היא משהו שאנחנו שואפים אליו, ונבדלת מהמערכת הראשונית בעובדה שבסופו של היום אנחנו הולכים כל אחד לביתו שלו ובסוויץ' עוברים למערכת הזוגית האחרת...

ובפעמים הספורות שאני שואלת את עצמי מדוע לא יכולתי ללכת על רומן קליל , שיספק את הריגוש והפרפרים שחסרו לי לאחר כל כך הרבה שנים ביחד עם ג. , אני יודעת את התשובה עוד לפני שסיימתי את השאלה...

כי אני לא יכולה אחרת...

כי אני לא רוצה את זה אחרת...

יום מחוייך היום חברים יקרים, ג. הבכור כבר בדרך הביתה וישנה אופטימיות ( זהירה מאוד מאוד ) באשר למאבק להכניס את א. הצעיר לתיכון אותו אנו רוצים...