עפות דרך חלל סלולרי באו המילים שלו, כשכבר חשבתי שמאוחר ולא יגיעו יותר והתכוננתי נפשית לסוף שבוע ללא שום קשר ביננו, ונחתו עלי ברוך, עוטפות אותי בחיבוק גדול ונושאות אותי לתוך השבת...

היה בוקר של שקט...של שתיקה...

הבנים ישנו.

ג. , הבעל, היה בחזרה.

ואני עם עצמי...

קפה של בוקר ובורקסים בקונדיטוריה שמול הבית.

עיתון.

מתבוננת באנשים של הבוקר.

אנשים של בוקר יום שישי...הקניות של בוקר יום השישי...בורקסים, קרואסונים, חלות...ריח של מתיקות באוויר...

בילדים שבאים לחגיגת יום הולדת בגן, בתינוקות שעומדים בעגלול מחכים למטפלות שיקחו אותם לטיול בפארק...

ושתיקה.

של רוגע, של התמלאות פנימית...

וחשבתי לעצמי, איזו דרך ארוכה עשיתי מהימים, הלא רחוקים,  בהם המחשבה של להיות לבד ועם עצמי , ואפילו לשעות ספורות, היתה ממלאת אותי אימה ומועקה חונקת...

ואחר כך הלכתי למקום בו אני יורדת מתחת לפני האדמה, ואין שם חלונות ואורות הנאון הם השמש שלו , ובשקט שהשתרר בין לבין, שמעתי פתאום את ציוץ הצפורים שחדר מבחוץ דרך פתח החרום, והיה בו משהו כל כך לא צפוי , והיה בו משהו כל כך משמח ואופטימי...

שבת שלום חברים יקרים, שבת של אור וחיבוק של אהובים שעוטף אותנו...