| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 5/2003
 "...רק עוד יום, עוד יום, עוד יום..."
"החברים של נטאשה"
אתמול אחר הצהריים פתאום התגעגעתי אליו כל כך . לא משהו שכואב מבפנים, חופר ולא נותן לנשום.
געגוע אחר. לשיחות, למיילים ששולח לפעמים עם קטעים טובים/מצחיקים.
רוב השיחות שלנו הן אחר הצהריים (אז אנחנו יותר פנויים) ובדרך הביתה, ולפעמים אפילו שכבר הגעתי הביתה, אני נשארת עוד במכונית כי השיחה מעניינת, הולכת לכיוונים שונים ואני לא רוצה להפסיק אותה.
אתמול זה חסר לי...
כנראה שגם הייתי מודאגת כי אחרת קשה להסביר את הכאסח שהייתי רוב אחר הצהריים והערב עם הילדים.
על שטויות, באמת על שטויות. והם גם שאלו אותי: אמא , מה יש לך? טוב, מה אני אגיד להם? המאהב (?!) הווריטואלי של אמא שלכם נפצע היום והיא דואגת...?
אז יצאתי להליכה (שתמיד מרגיעה אותי  ) ובמהלך הערב נרגעתי קצת.
ולאחר שרוב השבוע ישנתי כ 4 שעות בלילה, אתמול כבר לא החזקתי מעמד ובחצות כבר הייתי במיטה...
הפציעה של ד. העלתה, שוב, את הנקודה שאם קורה משהו לאחד מאתנו והוא לא יכול להודיע, הצד השני פשוט יאכל מדאגה מה קורה...
זו הבנה וידיעה שאני מעדיפה לא להתעסק איתה ביום יום (ומדחיקה, בוודאי שמדחיקה, איך לא... ) אבל היא קיימת...
לפני הניתוח מאוד חששתי מזה, שיתאשפז בפיתאומיות ולא תהיה לי שום דרך לדעת ואני אצא מדעתי מדאגה. אבל למזלי, לא היה מקרה כזה...
לפעמים רצים לי סרטים בראש...שלא נדע, טפו,טפו,טפו... זה משהו שעדיף להדחיק כי אין מה לעשות בנדון.
גם השהייה שלו היום בבית הזכירה לי, ולא בשמחה, את הימים שהיה בבית בתקופה שלפני הניתוח.
איך הדברים נראו אז אחרת...איזו תקופה רעה זו היתה עבורי...נמצאת בעמדת המתנה, מחכה לטלפון ממנו (כי לא יכולתי להתקשר שמא הילדים בבית) ומדברים מעט מאוד כי הדיבור כאב לו, ולרוב גם השיחות היו נקטעות בחופזה כי מישהו נכנס...
תקופה מתסכלת ומדכדכת עד מאוד...  .
ולשמחתי, לא היה היום שום דמיון לתקופה ההיא...
הוא התקשר במהלך הבוקר, דברנו קצת (כי הבת שלו חזרה) אבל בלי לחץ, בלי מתח, רק רציתי לדעת שהוא בסדר ואין איזשהו סיבוך חלילה.
אפשר לנשום לרווחה... , ולהמשיך להתגעגע...
ולמרות כל זאת, והעצב שיש בי השבוע על ההכרה במה שיש לו אני לא מפסיקה לחייך חיוך רחב בימים האחרונים.
מישהי מאוד מאושרת. מה זה מאושרת...משפריצה אושר על כל סביבתה...לא יודעת מה לעשות עם עצמה , מרחפת 20 ס"מ מעל הקרקע ולא רוצה לרדת...
ולהפתעתה הרבה, כל מה שהיה לי להגיד לה, לקוקסטה זה: מגיעה לך...(היה עוד, אבל לא נפרט את זה כאן...).
ועם זה אני יוצאת לסוף שבוע.
שיהיה סוף שבוע של אושר, הנאה וכיף לכולם .
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
