של עראק.

מדולל במיץ אשכוליות ובקוביות קרח,

וכמעט לא ידעתי יותר

מי אני,

מה אני,

ומה אני עושה שם (שטויות למכביר),

באמצע הלילה ובאמצע שוק הפשפשים

בלילה הלבן

של

תל אביב.

ועם ההנגאובר של הבוקר (כן, כן, חמרמורת. זה רק עושה לי את זה גרוע יותר ) הייתי אמורה להכין את הדברים לארוחת הצהריים של מחר ולתפקד כאילו הכל כרגיל בעוד העולם מסביבי מתנהל לו במין ריחוף איטי וכל מה שאני רוצה זה ללכת לישון ולהפיג את המשקה מתוך דמי.

מצד שני, די משמח לדעת שאין כנראה סיכוי שאחליט אולי להפוך לאלכוהוליסטית (וגם ג'ויינט לא לגמרי עושה לי את זה)...

שבת שלום חברים יקרים, עם תמונת החמניה שהחליטה הבוקר לפרוח בתוך מרפסתי...

(וכל קשר הגיוני בין במילים הכתובות לעיל הוא מקרי בהחלט... )