לבושה באפוד קרמי ושכפ"ץ , הולכת לאט, בזהירות עצומה, על סנדלי חבלנים מסורבלים, מגמ"ת (מגלה מתכות) בידי האחת, ודקר חבלנים ביד השניה...

פוסעת לפי הצליל שמשמיע המגמ"ת, עוצרת את הנשימה מרוב ריכוז, מרגישה לעיתים חום אופף אותי מהמתח והלחץ...

לעיתים אני מעדיפה לעקוף את המוקש מצדו  האחד או השני ולהמשיך הלאה, לעיתים אין לי ברירה ואני חייבת להתכופף ובעזרת הדקר מזיזה בעדינות את האדמה, חושפת את המוקש: עגול, שקט ומסוכן עד להתפוצצות...

ואז, , תוך כדי גיוס כל האומץ, האמונה  והידע שבתוכי אני מתחילה, לאט לאט ועם המון סבלנות, לפרק אותו ולהוציא ממנו את המתקן ואת חומר הנפץ שעלול, בגלל תנועה אחת קטנה ולא זהירה , להתפוצץ למול פני...

פרות קדושות/קווים אדומים/גבולות בתוך הזוגיות.

על כך נסבה היום הפגישה שלנו עם ע. היועץ שלנו.

וכך, כמו בתוך שדה מוקשים,  הרגשתי לאורך השעה וחצי שהיינו שם...

ובסופו של דבר, חציתי את השדה וגם נשארתי בחיים...

לפחות לבינתיים...