בשעות הבוקר הדי מוקדמות, יש מין רוך באוויר.

השמש מציפה את הסלון והמטבח באור בהיר ונקי של בוקר והצמחים במרפסת מטילים צללים רוקדים ברוח קלילה כך שג'ויה בטוחה שהם סוג של צעצוע ומנסה לתפוס אותם בקפיצות אדירות לגובה.

זאת שעת הבהייה שלי שבה אני מוצאת את עצמי נועצת עינים בנקודה עלומה בחלל, ננעלת עליה וכאילו משותקת ולא מסוגלת להזיז עצם ושריר בגופי.

השקט של הבוקר.

אני שותה אותו בצמא.

את השקט בכלל.

לאחר שנים שבהם הוא היה סוג של מילת גנאי, ועכשיו לומדת להכיר אותו שוב , לומדת לאהוב ואוהבת את שאני מגלה בו בכל פעם מחדש.

שעת חסד.

ואחר כך הרגעים הללו חולפים,

זווית השמש משתנה ואיתה גם האור

והיום חוזר

להיות הוא,

עצמו.

שבוע טוב.