| |
כזאת אנוכי: שקטה
כמימי אגם
אוהבת שלוות חולין, עיני תינוקות
ושיריו של פרנסיס ז'ם...(רחל) |
| 5/2003
 אנחת רווחה...וכעס
אוףףף.
מעצבן אותי כשאני מוצאת את עצמי נופלת, ואפילו לרגע קט לתבניות ההן, הישנות, מלפני מספר חודשים.
מעצבן שאני מוצאת את עצמי שוב יושבת ומחכה לטלפון.
מעצבן אותי שאני לא מצליחה להפנים לעצמי דברים שאני אומרת לאחרים, שנפילות הן דבר נורמלי וטבעי בתהליך, ומותר לכעוס על עצמך, וגם לסלוח לעצמך...
מעצבן אותי שאני שוכחת את זה...
אני כועסת על עצמי על ההרגשה הזו, של חוסר אונים, של חוסר ידיעה, חוסר מנוחה, של מובלת ולא מובילה, אחרי שכבר התקדמתי כל כך...
אני כועסת על עצמי שאני לא מבינה ולא מוכנה לקבל את זה שאני נשברת לפעמים. שאני חושבת שאם הגעתי למקום מסויים, שם אשאר ורק אתקדם הלאה ואין אפשרות גם לנסיגה מסויימת...
אני כועסת על עצמי על זה שאני מסוגלת לשכוח ברגע דברים שלמדתי בדם...
אני כועסת על עצמי שאני מרגישה הקלה והשמיים מתבהרים לי ברגע שהוא מתקשר...
אני כועסת על עצמי שאני עדיין כל כך מוכוונת אליו, והגעגועים היו חזקים יותר בסוף השבוע הזה...
מעצבן אותי שאני כועסת על עצמי...
טוב,זה יום ראשון בבוקר.
קל להוריד אותי למטה, קל לי לכעוס, קל לי להרגיש רע...כמו נבואה שמגשימה את עצמה למרות כל מה שאני מחליטה...
די. מספיק.
תסלחי לעצמך, ותצאי מזה...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
