| 5/2003
 בואי נחליט שיום ראשון...
בואי נחליט שביום ראשון מותר ואפשר להשבר...
בואי נחליט שאולי לא תהיי כאן ביום ראשון...כמו היפיפיה הנרדמת משהו ירדים אותך עד יום שני בבוקר ואז, אז זה כבר לא יהיה יום ראשון והימים יטוסו לך כמו בכל שבוע...
או אולי בכל מוצ"ש תסעי למקום אחר ותחזרי רק ביום שני בבוקר...
בואי נחליט שלא תתאמצי למצוא משהו טוב ביום ראשון כי זה לא עוזר...בואי נחליט שכן, כן תנסי למצוא משהו שמעודד אותך וזה כן עוזר...
בואי נחליט שרק ניתן לו לעבור, והוא לא יחזור עד הפעם הבאה...
בואי נחליט, שיבוא יום ואת לא תשנאי את יום ראשון, ותהיי מאותם אנשים שהוא עבורם יום ככל הימים...
בואי נחליט...
*********************************************************
זה מה שקורה מעודף החלטות...
אני אומרת לעצמי שיהיה בסדר היום, שאין סיבה להרגיש כך. משאירה לי עבודה מיום חמישי כדי לדעת שיש לי משהו ספציפי לעשותו, כדי שהבוקר לא ימרח ואחריו אחר הצהריים.
מנסה לעשות את העבודה בדרך הטובה ביותר, השלמה ביותר, כי זו הדרך להחזיר לעצמי אנרגיות שאובדות, זו הדרך להרגיש טוב עם עצמי ואז גם עם הסביבה, אז למה אני מרגישה פתאום שזה חונק אותי? למה אני מרגישה שאם אני לא יוצאת החוצה אני מאבדת את עצמי...?
אתמול אחר הצהריים היתה לי פתאום תחושה חזקה שאני ב"hold" שהחיים שלי עומדים ומחכים למשהו...זה היה כל כך חזק, כל כך מוחשי...
למה אני מחכה...? למה אני מחכה ועדיין לא קיבלתי? לא עשיתי? שאלות רטוריות. התשובה ברורה לי לגמרי...
בפגישה האחרונה עם כרמל הרפלקסולוגית היא אמרה שהיא מרגישה אצלי שהגעתי לאיזו נקודה שאליה רציתי להגיע ואני עומדת למעלה , משקיפה בשלווה על מה שעברתי עד כה ומוכנה נפשית להמשיך הלאה, לנקודה הבאה, כי תמיד ישנה הנקודה הבאה...
האבחנה שלה היתה כל כך נכונה ומדוייקת שפשוט עמדתי והסתכלתי עליה עם דמעות בעיניים...
למה היום אני לא מרגישה כך? למה אני מרגישה שאני מידרדרת לאחור?
אתמול בערב נסעתי עם שלמה לתחנה ופתאום מצאתי את עצמי מול הבית של ד. in front. ואני הרי נסעתי תמיד בדרכים אחרות כדי להמנע מכך, מהקירבה הכה גדולה לכאורה...לא יכולתי להתאפק והספקתי במהלך הנסיעה לספור מהר את הקומות עד ל...
לעזאזל.
אבל אני יודעת, שמצב כזה, לפני כמה שבועות, היה גומר אותי לכל הערב...אז כנראה שמצבי לא כל כך גרוע... .
איך אמרתי לטובה היום? אני כנראה מתאבלת על הפנטזיה...להתאבל זו מילה קשה שמשתמשים בה במקרים של מוות, אבל גם על רגש, פנטזיה, אפשר להתאבל.
אז זה לא שאני כל הזמן בוכה ועצובה אבל משהו בפנים קצת כבוי עכשיו...ואני צריכה לזכור את מה שאני אומרת לאחרים: זה לוקח זמן, למרות שאת רוצה שהדברים יסתדרו באופן מהיר ומיידי, זה לא כך.
זה לוקח זמן...
טוב.
***********************************************
שני דברים מהשבת שהיתה:
מופע מצחיק מאוד של השחקן יעקב כהן וה"בונוס" היה הצחוק של אחד הצופים בהצגה, שישב בדיוק מאחורינו, והצחוק שלו נשמע כמו נעירת חמור.
בדבר כזה מצחיק לא נתקלתי מעולם. וכשיעקב כהן שם לב לצחוק שלו, והוא שם לב, הוא פשוט לא הפסיק להשתמש עם זה לאורך כל ההצגה.
הבחור הנוער, מודע כנראה לצחוק שלו, והוא לקח את זה ברוח טובה והמשיך לנעור במשך כל המופע.
ואני, גם בזמן שאני כותבת על זה, מתפוצצת מצחוק... .
אחר כך (אחרי 12.00 בלילה !) הלכנו לשתות בירה בפאב האירי שנפתח באיזור לא מזמן. מקום מקסים. הבעלים נסעו לאירלנד עברו שם איזו השתלמות בסוגי בירה, הביאו פאב אירי מקורי על כל לוחותיו ומגוון עצום של סוגי בירה.
שירים מאירלנד, אורות עמומים, אנשים מכל מגוון הגילאים, מלא, צפוף ועליז...
שתינו בירה בעמידה, כל כך לונדון, כל כך לא עשינו את זה שם אף פעם...ובטוח שבפעם הבאה נעשה....
ואני, אני נזכרתי ביוני לפני שנה, מונדיאל, אני בלונדון מסתובבת בסיטי, שעת צהריים. הרחובות ריקים. כולם בפאבים מסתכלים במשחק אירלנד - ערב הסעודית (אם לאנגלים לא היה משחק משלהם, הם היו מעודדים בקנאות את השכנה ממזרח...), פתאום עוברת ליד פאב אירי, מחליטה להיכנס. כולם עומדים, כוסות בירה עצומות בידיים, חלקם לבושים במדי הנבחרת האירית ופניהם צבועים בצבעי הדגל , חלקם יצאו מהמשרדים ולבושים בחליפות שלושה חלקים, כולם צועקים, נותנים הוראות למאמן, מזכירים את מקצועה של אימו של השופט...כמו אצלנו.
אווירה נהדרת.
מסתכלים עלי, עוף קצת שונה, לא מזמינה בירה, עומדת ומסתכלת במשחק. מעודדת את האירים, בוודאי איזו שאלה, שאעודד את הסעודים?
גול ראשון ראיתי בפאב אחד, גול שני בפאב אחר...
זה היה הכי קרוב שיכולתי להגיע למונדיאל עצמו.... וזה בלי לספר על על החוויה של לראות את האנגלים יוצאים מדעתם לאחר שניצחו את ארגנטינה....
אבל זה סיפור לפעם אחרת...
מה שבטוח, בפעם הבאה, אני אזמין בירה...
טוב, אין כמו זכרונות מלונדון כדי להעלות חיוך על פני...
ודבר נוסף, אם אי אפשר לבטל את יום ראשון, וניסיתי באמת שניסיתי, אני רוצה עכשיו להעביר חוק שבו יאסר על הבוסים להגיע למשרד ביום ראשון ובמיוחד לא על הבוקר... .
יום ראשון הזה, מתקדם לקראת סיומו...
***********************************************************
הפוסט הזה נכתב מוקדם יותר, כשהרגשתי פחות טוב.
אבל כמו תמיד, החברים בישרא לא יתנו לי ליפול וקבוצת התמיכה הזו, כמו ששפיות (הבחור מתחתן השבוע...) אמר פעם, היא חזקה , מעודדת, תומכת, איכפתית ואוהבת...
והצליחה לעזור לי לקום ולהתרומם...
תודה חברים.
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
