תכננתי ים.

בוקר של ישיבה מול הכחול/טורקיז העוטף, על חולות  הזהב חורכי  כפות רגליים, טעם של מלח ורעש גלים ואנשים...

הליכה על קו החוף , לעבר העיר השכנה , נותנת לגלי ים קטנים ללחך את כפות רגלי, מטביעה טביעות רגליים עמוקות על הבוץ הרטוב...

רציתי ים.

ולא דבר רגיל הוא אצלי, כי ים מזכיר לי שנים של השתרכות אחרי אימי לשהייה של שעות ארוכות ובלתי נגמרות תחת השמש השורפת (אלו היום השנים שבהם התמרחו המשתזפות בשמן אגוזים למען יטַגנו מהר, חזק וטוב יותר...), חול מעצבן שנכנס לכל מקום אפשרי בגוף וגם לאחר מקלחת נמרצת עדיין מוצאים גרגרים שלו פה ושם, מי הים המלוחים ששורפים את העיניים (אם אצלול בעיניים עצומות איך בדיוק אראה את הדגיגים הקטנים והאצות הירוקות שהצליחו לשרוד את זיהום הים ושטו להם בלגונה המלאכותית ששובר הגלים יצר...? ) וצורבים בגרון ובאף כשמעת לעת מגיע גל גדול מקרי , הופך אותי ופני כלפי מטה ,ממלא את פי עד מחנק כמעט במים מלוחים ומשאיר אותי אחריו משתעלת ויורקת לכל עבר ...

שנאתי ים.

ברחתי מהים.

במשך  שנים לא התקרבתי אליו.

לפני שנה בדיוק , בימים של תהיות וכאבים, הרגשתי צורך ללכת דווקא לשם כדי למצוא סוג של רגיעה, סוג של נחמה...

הלכתי...

ונישבתי...

חומות זכרונות העבר והדחייה נסדקו לאט לאט, עדיין חוששת, עדיין חשדנית משהו, הולכת אליו לעיתים רחוקות יחסית, מוגנת בבגדי ספורט ובאמתלה של הליכה ספורטיבית...

לא מעבר לכך...

אבל כבר אז ידעתי...

השנה החיבור יתחזק...

השנה אבוא אליו לאהוב רק אותו...

רציתי ים.

תכננתי ים.

שיחת טלפון מחברה שינתה תוכניות (ארוחת בוקר), אבל עדיין היה  ים...

אותו הים , אבל אחרת...

וביום שהבנתי שיש בי צורך חזק גם  למילים שיחברו מעשים לכלל שלמות אחת, קיבלתי מתנת מילים מרגשת עד דמעות...

שבת שלום חברים יקרים, שבת כחולה/כסופה מרעננת...