סימס א. הצעיר מאילת , עיר השמש, החופש והחום הבלתי נסבל של יולי/אוגוסט.

"נשארנו בלי כסף כמעט.

את יכולה לשלוח לנו 200 ש"ח? בהלוואה כמובן"

ולא שכח לכתוב בסוף : אוהב.

הוא יודע, המלאך , מה הופך את אמא שלו לשלולית...

והבוקר, שמה אמא שלו את פעמיה לתוככי העיר הגדולה, לסניף המרכזי של דואר ישראל, שממנו אפשר לשלוח תוך דקות ספורות ממש (ובעמלה זעומה  -  - של 17 ש"ח), כסף לכל מקום על פני כדור הארץ , וגם לאילת.

אחרי 40 דקות הליכה (ברגל!), הגעתי.

הסניף נסגר לרגל שיפוצים.

יופי.

הסניף האחר , שקיבל את התואר החדש  והמחייב "המרכזי", נמצא ממש מעבר לפינה.

ועוד חצי קילומטר ממנה.

אם כבר הגענו (ברגל!) עד הלום, לא נרים ידיים (רגליים) דווקא עכשיו.

הגעתי.

ויחד איתי הגיעה כל העיר, כמעט.

אין כמו עמידה בתור ארוך ומתפתל לאורך חבל ארוך ואדום כדי לחזק את הקשרים החברתיים והעירוניים בין האנשים.

מידע רב על שירותי הדואר/הבנקים/העיריה ושאר מוסדות שאנחנו נורא אוהבים לעמוד אצלם בתור עבר בין האנשים ובין לבין גם הערות זרוז לפקידות האיטיות מידי לטעמנו.

אבל מצד שני, היה שם מזגן.

שלושת רבעי השעה לאחר מכן, וחמש מאות ש"ח תבין וטקילין (כן, הסכום עלה ככל שהשעות עברו, אבל לא נתקטנן על זה) עברו כמעט מתוך ידי , במרכז הארץ , לתוך ידו המושטת והמשתוקקת של א. הצעיר בתוככי אילת המעולפת בשמש הצהריים.

ואני, חזרתי לי הביתה כשאני מנצלת את ההזדמנות לשוטט ברחובותיה הראשיים של עירי המתפתחת, שלרוב אני רואה אותה מתוך חלון המכונית ולגלות שיש המון חנויות נעליים במחירים מגוחכים ממש.

והשורה הסופית והחשובה היא: 12,899

צעדים.

אחד

ועוד אחד

ועוד אחד

ועוד

אחד

ועוד...

12,899.