תמיד לפני ששולחים את המייל שהוא שונה ,ואין בו שיח קליל על היום שעבר, או על מחשבות שעברו בי תוך כדי, ואין בו מילות של אהבה וגעגוע, אלא משהו נוקב, שאומר דברים שמהדהדים בחופרים בתוכי , תמיד לפני ששולחים אותו יש את הרגע הזה...

של המחשבה השניה...

של ה "אולי לא"...

של הפחד...

הצורך שלי במילים...לשמוע אותן, להתכרבל בתוכן, להתחבק איתן...

מילים שמחברות את המעשים לכלל שלמות אחת, מילים שבלעדיהן, משהו חסר לי...

מילים שאני אומרת אותן בלי חשש ובלי פקפוק, ואני צריכה גם לשמוע אותן מעת לעת...

מילים שמזינות את הקשר בימים שהפגישות לא יכולות לצאת לפועל...

מילים שמשלימות מעשים...

ויכולתי לכתוב לו ביום חמישי.

ויכולתי לכתוב לו ביום שישי.

ויכולתי לכתוב לו לאורך כל השבת...

אבל חיכיתי לקצה קציה של השבת עד שמצאתי את הכוח להוציא ולכתוב את מה שחפר בתוכי עד כאב בימים האחרונים...

ולפני ששלחתי, עבר בי הרגע הזה...

של המחשבה השניה...של ה "אולי לא"...

של הפחד...

נתתי לו להיות שם רק לרגע אחד...

ושלחתי את המייל...

כי האלטרנטיבה של  ה"אולי לא" גרועה הרבה יותר...