| 5/2003
הקלה...
עמדה מול המראה באולם והסתכלה בדמות שהשתקפה בה...מי זאת? מי זאת עומדת מולה לבושה בחולצת טריקו בצבע תכלת ומכנסיים אדומות ולמה היא נראית מטושטשת...?
למה כל שאר הבנות בחדר נראות לה מטושטשות...?
השעור מתחיל.
מוסיקה קיצבית מתנגנת בחלל החדר. כולן מתחילות לזוז במרץ. גם היא. רוצה להוציא את הגוש שבתוכה. המדריכה נותנת הוראות בקצב מהיר, היא לא מצליחה לעמוד בכל הצעדים , מתבלבלת לעיתים בינהם, לא מפריע לה, העיקר להוציא החוצה, לזוז , לנוע , להרגיש משהו אחר חוץ מהכאב, מהגוש הזה בחזה...
להרים ברכיים, לקפוץ, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע , שלוש, שתיים ועוד שמונה...ולמה, למה עכשיו גם המדריכה פתאום מטושטשת...?
הפסקה קצרה, מחזירה לעצמה את הנשימה, שותה, לוקחת שני מזרונים, לצד, רחוק משאר הבנות. היא יודעת למה...
תרגילי בטן. בטן תחתונה, רגליים למעלה, להתרומם ולרדת להתרומם ולרדת, שמונה, שבע, שש, חמש, הנה זה בא, הנה זה בא...הבכי, הבכי שהיה בה כל היום ולא הצליח לצאת...ממשיכה בתרגילים, הראש מופנה לצד השני, נותנת לדמעות לזרום בשקט, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים , אחת...הנה זה בא, הנה זה בא, השקט, הרגיעה...הגוש בחזה, נעלם...
אפשר לחזור ולנשום...
עד לפעם הבאה...
(יום שני 26.5.03 שעה 22.22 נשלח אלי במייל)
***********************************************
יום שלישי 27.5
ממשיכה לנשום... 
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
