יושבים הורים. מתלבטים ודנים בינם לבין עצמם בבעיה מסויימת.

שואלים, בודקים, חוקרים, נלחמים.

הפתרון המקווה לא נראה לעין.

ופתאום מציעים להם הצעה מסויימת.

רדיקאלית , קיצונית משהו.

ההורים שומעים, שוקלים, חושבים, בוחנים, מחליטים לחיוב.

עכשיו צריך לקבל את הסכמת ומוכנות הנער.

להסביר. לשכנע. לתת לו להבין שזאת הזדמנות שלא ניתנת לכל אחד.

היה מאבק לא קל.

הנער בעט ובעט, סרב לשמוע, השיב בשלילה מוחלטת על ההצעה, על כל נסיונות ההסבר.

לאט לאט, חדרו אליו ההכרה וההבנה שכדאי לו לנסות...

שכדאי לו ללכת על ההצעה המוצעת.

הוא הסכים.

עדיין מתחבט בתוכו לעיתים, אבל הסכים...

והיום, בפגישה עם איש מקצוע מתחום בריאות הנפש (AKA פסיכולוג), פחות מ 10 דקות מתחילת הפגישה, נשללה על ידי הפסיכולוג ההצעה הזאת מכל וכל בטענה שאין טעם, לקויות הלמידה של הנער לא מבטיחות שהדרך הזאת תצליח, הפעם או בכלל...

יופי. אמרה לו האם, זרקת עכשיו לפח עבודה של שבוע שלם...

ומה ההצעה הנוספת שלו?

האמת? לא משהו ספציפי...נתן את התחושה שאין פתרון לנער...

תוצאות:

הנער יצא בתחושה שאין לו סיבה להתאמץ וללמוד כי הוא לעולם  לא יצליח.

האם יצאה בתחושה שהיא רוצה לרצוח את הפסיכולוג.

הפסיכולוג הציעה לאם לבוא לקבוצת תמיכה להורים...

פירוש רש"י:

ההורים: אני וג.

הנער: א הצעיר.

ההצעה הרדיקאלית שהתקבלה במאמצים רבים: לחזור על כיתה ט', תוך קבלת ההקלות המתאימות והעזרה הנוספת,  בחטיבה אחרת, שמזינה את התיכון עם מגמת המוסיקה המבוקשת, אליה יוכל להכנס בעוד שנה.

מסקנות:

יש פסיכולוגים , ששומר נפשו ירחק מהם...

המשך יבוא...