בעניין "זה",

נעים מאוד , אני פמה ואני מוכרת ספרים בסטימצקי.

לא תכננתי דבר.

אפילו לא חיפשתי.

לפני שנתיים, בפעם הקודמת שהייתי מובטלת עלתה בראשי המחשבה שאולי אולי אנסה משהו אחר והרעיון של סטימצקי היה אחד מהם, מעצם העובדה שזה לעבוד במקום שבו אני מוקפת באחד הדברים שאני הכי אוהבת: ספרים.

ניסית וגיששתי בקניון הגדול הקרוב לביתי אבל לא היו זקוקים לעובדים ואני מצד שני, לא באמת הייתי מוכנה לעשות משהו אחר ממה שעשיתי עד אז, דהיינו, להיות מזכירה.

כשאני נהנית מכל רגע בהתנהלות האיטית והשלווה של חיי בבית,

כשהמחשבה לחזור למרוץ העכברים המטורף של רוב העבודות שהיו בתחום הישן שלי או בתחום שלמדתי אותו בשנה האחרונה (הפקת ארועים), ממלאת אותי מועקה,

כשכל זה קורה,

פתאום אני מגלה על זגוגית חלון סטימצקי בקניון שלידי שהם מחפשים עובדים.

נו, שאני אתערב ואתנגד למהלכו של היקום?

שלחתי קורות חיים.

זומנתי לראיון.

התקבלתי.

אז מאמצע אוגוסט אני עובדת בסטימצקי.

שבנקודת המבט שלי, זה להמשיך לעשות את מה שאני עושה היום, להינות עוד יותר וגם לקבל כסף.

מושלם.

מושי מושלם.