הנייד שלי החל לעשות בעיות...

לא משהו קרדינלי רק מנתק שיחות ברגעים המעניינים, החשובים, המרתקים  והמרגשים ביותר...

כל זמן שהצד השני גם דיבר מטלפון נייד מיד תליתי בו את האשמה, אבל ברגע שזה קרה כשהצד השני דיבר מטלפון של בזק, הבנתי שאין ברירה.

צריך ללכת לתחנת השירות...

ל מ ז ל י

הבוסים בחו"ל. שניהם...(דבר נדיר עד מאוד במחוזותנו).

הביג בוס נסע לטיול השנתי הארוך שלו (כמעט חודש) והליטל בוס (הבן של) נסע לעסקים שיש להם עכשיו בחלק התורכי של האי השכן...

שקט ושלווה במשרד...

אין טלפונים כמעט, אין אנשים...

רק המהנדסת, המזכירה השניה, ואני...

אין לחץ. אפשר ל ק ח ת את הזמן...

הלכתי לתחנת השירות.

השארתי את הנייד בידיה האמונות של פקידת השירות שהבטיחה לטפל בו נאמנה , תוך שאני מבטיחה לו ש"אמא עוד מעט חוזרת...", וזהו. התנתקתי מהציווליזציה...

כדי להתגבר על הטראומה הזמנית עד לאיחוד מחדש והחיבור לעולם התקשורת, עשיתי מה שהרופא תמיד רושם לי וחזרתי לבושה בחולצה בצבע כתום וחצאית פרחונית בצבעי כתום, אדום וגווני חום (נא לרשום לפניכם כי אני לובשת כרגע חצאית במידה 40 של הוניגמן).

חזרתי לתחנת השרות.

הוא חיכה לי , נקי ומצוחצח לאחר שעבר טיפול מקיף , פנימית וחיצונית (במילים אחרות: אין לנו מושג מה הבעיה , העיקר שהלקוח ראה שעשינו משהו...), הפגישה היתה מרגשת ומלאת דמעות וחזרנו שמחים , טובי לב, וכתומים למשרד...

כדי לגלות  שעכשיו יש לי בעיה בטלפון הקווי שבמשרד...