"בכל זכרון יש גרעין רגשי וכאשר מוחקים אותו, הזכרון הולך ומתפוגג...", אמר המדען בסרט לפני שהחל בתהליך מחיקת הזכרון הכואב אצל ג'ואל.

לפעמים אנחנו חושבים, הלוואי שרק אפשר היה...למחוק את הכאב הזה שתפס בגרון , חורך בבשר החי ומשאיר שובלי דם על הנפש...

רק שזכרון יכול להמחק כולו, ועם מחיקת החלק הכואב, נמחק גם החלק המהנה, המשמח, המרגש...ואז, מה נותר מאתנו? מה נותר בתוכנו? עם מה אנחנו יכולים להמשיך הלאה?

מה אנחנו ללא הזכרונות שלנו? מה אנחנו ללא הזכרונות הכואבים שלנו? קליפה חיצונית ללא אישיות, או שאולי הבסיס הראשוני נשאר ואנחנו יכולים לשנות, להוסיף ולסלק בלי לוותר עליו...

ג'ואל הבין ,תוך שהוא שוכב במיטתו כשמכשיר שצמוד לראשו , שואב ממנו את הזכרון הכואב של הקשר אהבה/כאב שהיה לו עם קלמנטיין (Oh my darling, oh my darling, oh my darling Clementine) , לאחר שגילה שהיא עשתה בדיוק את אותו הדבר ולכאורה הוא מעולם לא היה במוחה, בנפשה, ברגשותיה, בגופה, שהוא הולך לאבד גם את הרגעים הטובים, המרגשים שמהווים מעתה ואילך חלק בלתי נפרד מעולמו הפנימי.

אלא שהוא לא רוצה לאבד אותם, ולשמחתו, הוא מגלה שגם היא, למרות שלכאורה היא אמורה לא לזכור דבר וחצי דבר ממנו, ומכאן לחיות חיים חדשים/ישנים ללא הכאב של זכרונותיה, היא מבינה בדיוק את אותו הדבר ורוצה לזכור...

וכך הם מנסים לרוץ, כך הם מנסים להתחבא...

במקומות הכי עמוקים שלהם, שלו, במקומות שלה מעולם לא היתה דריסת רגל...ובמין ריצת אמוק כשהעולם התת מודע שהם נמצאים בתוכו הולך ונמחק מסביבם הם מנסים לשמור , להחזיק, להשאר יחד, עם הכואב והמהנה גם יחד...

האם באמת אפשר למחוק את הזכרון כולו? האם באמת אפשר לחזור להיות tabula rasa, לוח חלק ולבן ללא שביב של זכרון מהעבר? האם אפשר לברוח ממשהו, ממישהו שאולי הגורל יעד לנו? האם אנחנו באמת רוצים...?

 "שמש נצחית בראש צלול" , סרט אחר...

(ותסמכו על הפסיכופת שאצלו אפשר יהיה להבין יותר...)