| 5/2003
 הרצף שבתוכי
נסיגה
בשבועיים האחרונים אני מרגישה שאני נסוגה לאחור. דברים , תחושות, מחשבות שחשבתי שכבר עברתי אותן, שאני מאחוריהן חזרו ועלו בי מחדש.שוב יש הפחד הזה מלהיות לבד עם עצמי, שוב אני מחפשת להעסיק את עצמי כל הזמן ולא יודעת מה לעשות עם עצמי כשפתאום יש לי זמן פנוי, שוב איבדתי את היכולת להרגע, לשבת לקרוא בנחת, להרגיש את השקט המסויים בתוכי, שוב מוצאת את עצמי בודקת ובוחנת כל מילה וכל משפט שנאמרים או נכתבים, שוב מריצה סרטים בכל מקום ופינה כאילו לא עברתי שום דבר...כאילו לא למדתי שום דבר...
ישנה מעט מאוד, התאבון ירוד.
נופלת וקמה, נופלת וקמה, נפילות קטנות, אבל כמעט יומיומיות...
הסיבה ידועה לי , בחלקה אולי, ואולי היא לא משנה. משנה ההרגשה שלי. שאני נסוגה לאחור ודווקא לאחר שהרגשתי שאני מתקדמת, מתחזקת, מרגישה את הכוח בתוכי...
והיום לקראת היציאה מהעבודה זה התפוצץ בתוכי...
נסעתי לפגישה עם ע. ולא הצלחתי להפסיק לבכות כמעט כל הדרך. אני לא מסוגלת לחשוב בצלילות ובשיקול דעת כשאני במצב כזה...
מחשבות השתוללו בראשי, עשרות החלטות הוחלטו ובוטלו מיידית, עולמות נבנו ונהרסו במחי יד... לפני שיצאתי כמעט ושלחתי מייל שהייתי מצטערת עליו...
לא טוב ללכת כך לפגישה , בהחלט לא טוב. ולא הייתי במצב כזה בחודשים האחרונים, והנה...
מגיעה. נפגשת עם ג. יש לנו יותר מ 30 דקות לשרוף. לא מסוגלת לשבת לשתות קפה. לא מסוגלת לשבת בכלל. רוצה ללכת, ללכת, ללכת. הוא מנסה לשכנע. אני כועסת, למה לא מבין אותי, למה לא מקשיב לי? רוצה ללכת...הולכים...
נכנסים לפגישה. לובשת את המסיכה...לפחות חושבת שאני לובשת אותה.
לא הספקתי להתיישב וע. שואל אותי: מה קרה פמה...?
זהו. לא היה צריך יותר שום דבר. הסכר נפרץ והדמעות זרמו ללא הפסקה...לא יכולה לדבר, רק בוכה. דקות ארוכות.
הם שותקים.
לאחר דקות ארוכות שואל אותי ע. אם אני יכולה לומר מהיכן בא הבכי, ואז מתחילות נורות האזהרה להדלק: מוקשים! סכנה! הזהרי...!
איכשהו אני מצליחה להתחיל לדבר, נזהרת מאוד בבחירת המילים, הדברים שאני אומרת. לעיתים מסרבת להמשיך...זה מתקבל כמו כל דבר בחדר ההוא...
למרבה הפלא אני מצליחה להוציא את ד. מהעניין די בקלות. המקום שיש לו בחיי הוא בכל זאת מוגבל לתחום ספציפי, והתחושות שלי בימים האחרונים, אינם קשורים דווקא בו, או רק בו...
הנסיון שלי להבין מדוע הנסיגה הזו, או מה שאני חושבת שזו נסיבה מביא אותנו לדבר על ה"רצף" של כל אחד מאתנו, ובמקרה שלי, הרצף בין "פמה ההיא" לפמה העכשווית...
אני רואה רק שלילה ב"פמה ההיא", בחיים שהיא חיתה לפני שנה, ומנסה למחוק אותה, לראות רק את פמה העכשווית, האחרת אבל זה בלתי אפשרי.
אני לא יכולה לחיות כאילו העבר שלי מחוק כי זה עלול להביא להתפרקות שלי.
העבר שלי, הרצף, הוא הרקע עליו אני חווה את השינוי, אני ממשיכה לחיות. אותו עבר, שיש בו גם דברים חיוביים (כמו שלווה ורוגע שאין בי כיום ), אותו דכאון/עצב עמוק מאותו עבר, שאותו אני כל כך דוחה, הוא זה שמאפשר לי לחוות בעוצמות כל כך גדולות את החוויות והריגושים שאני חווה כיום...
אני מנסה למחוק את העבר, את הרצף שלי, אבל התת מודע לא מוכן לזה, ולכן עלו רגשות ותחושות שחשבתי שעברתי אותם ללא שוב.
דברנו על דברים נוספים, עלו דברים שג. אמר, ע. ידע כמו תמיד, לקשור ביד אמן, את כל החוטים לקשר הזוגי שלנו, כי הרי זו הסיבה שאנחנו שם...
לאחר כמעט שעתיים של בכי ודיבורים יצאנו משם כשאני מרגישה כאילו מכבש עבר עלי, אבל , במידה מסויימת, קצת רגועה...
הרבה דברים עלו, הרבה דברים לחשוב עליהם במשך הזמן, להטמיע אותם בתוכי, להפנים, להבין ולקבל.
אבל הכי חשובות הן ההבנות שאין מצב של התקדמות בלבד, ולעיתים, נתקלים במכשולים ואז כדי להפטר מהם, יש צורך גם לסגת אחורה, ושאין לי שום אפשרות וגם צורך, למחוק את הרצף בין "פמה הישנה" לפמה העכשיווית, כי האחת מזינה את השניה...
וכשאפנים את זה באמת בתוכי, אדע שצעדתי עוד צעד אחד קדימה, בדרך שלי...
(יום רביעי 28.5.03 שעה 23.30 נשלח אלי בדוא"ל)
****************************************************************
יום חמישי 29.5.03
בחודשים האחרונים לא הרשתי לעצמי לפקפק בשום דבר שקורה לי. הכל טוב. הכל לחיוב. העבר רע מוחלט וההווה חיוב מוחלט.
אותה תבנית של טוטאליות שחשבתי שנעלמה ממני. ולא כך...
אתמול בערב התחלתי להרשות לעצמי לחשוב גם אחרת...לראות שלא הכל טוב מוחלט במה שקורה לי מאז, ושלא היה אז רע לתפארת...
יש מכל אלה בכל מצב...
אני עייפה מאוד.
אני צריכה ללכת מכאן...להרבה זמן , ורחוק... אולי זו בריחה...
אבל מעצמי, ממני אני לא יכולה לברוח לעולם, ולכן אני נשארת...
| |
| כינוי:
בת: 64
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
