"...דמייני לרגע שהכמיהה נמוגה. שאת מממשת אותה. שהיא הופכת להיות כל כך מוחשית שאת יכולה לגעת בה. לחוש אותה בין אצבעותייך. דמייני שהגשמת את מאווייך. עכשיו חשבי על מה שהשארת מאחור... היזכרי ברגש הזה של הרצון למשהו בלתי מושג. חשבי על מה שהיה לך. האם את עכשיו כמהה למה שכבר היה ואיבדת? האם את מרגישה שלמה יותר? ..."

חשבתי על זה כל אחר הצהריים והערב, ניסיתי לחוש את זה בתוכי ולא הצלחתי...בשבוע שעבר נדרשתי לפרוט את הפנטזיה שלי עם ד. לפרוטות , לדברים הכי בסיסים ופשוטים של איך, וכיצד, ומה לומר וכו'. שם לא היתה לי בעייה. היו לי תשובות לכל השאלות.

וכאן, כשזה משהו שקשור למה שאני מרגישה אני מרגישה כאילו נאטמתי...כאילו האפשרות שזה יקרה הפכה לכל כך בלתי מושגת שאני לא יכולה אפילו לדמיין לי כיצד אני מרגישה בקשר למימושה של הכמיהה ולאחר מכן...

וגם מיצי קפיצי שואלת שאלות לא קלות, שאלות שמאתגרות אותי, דורשות ממני תשובות...

מה אני מרוויחה כשאני נשארת או מוותרת ...התשובה ברורה לי רק בחלקה והיא גם כתובה ברשימות בצד, זה לא השתנה, ניסיתי למצוא בתוכי עוד תשובות, אבל לא מצאתי...אולי הדברים עלולים כל כך לכאוב לי שהתת מודע שלי עדיין מגן עלי ולא נותן לי אפשרות להיות מודעת אליהם...

אשליה? אני מאמינה שלא, שאני לא חיה באשליה, אבל לכי תדעי...אולי הכל הוא אשליה...

התזכורות שכתבתי לי אתמול

היו בראשי כל היום. כל פעם שהיה נדמה לי שמשהו מתערער, מיד העלאתי תזכורת...

היה בזה משהו מרגיע...אולי אני צריכה את הסדר הזה לפעמים, בתוך כל הסערה, אי של שקט שמראה לי מה קורה והיכן אני עומדת... 

מחשבות זה דבר מעייף ומתיש לעיתים...אבל זה לא מנע ממני ללכת לישון אחרי 1.00 בלילה ולישון פחות מ 5 שעות שינה...חזרתי לעצמי....
 

ושני דברים נוספים שלא ממש קשורים אבל בכל זאת, כי זאת אני:

לג. הבן יקיר הבכור יש היום בגרות במתמטיקה, השלמה ל 5 יחידות.

זה כמובן מרגש אותו הרבה פחות ממשחק האליפות של מכבי תל אביב, לייתר דיוק, זה לא מרגש אותו בכלל...

את יום האתמול  הוא בילה במשחקי כדורגל עם החברים שלו , ובכלל, מי ראה אותו לומד בשבוע האחרון, בחודש האחרון...? הבחור שקט ורגוע ללא טיפת לחץ בתוכו...מתמטיקה כן? טוב, הוא מאלה שכשהיה משעמם לו היה פותר תרגילים במתמטיקה...

 רק לסבר את האוזן (ובלי להשתחצן...) אומר שהציון שאיתו הגישו אותו לבגרות הוא 98...טוב, קצת השתחצנתי...  + קריצה...

ולמה אני מציינת את זה? (ולא מתכוונת לציין את כל מבחני הבגרות שלו בתקופה הקרובה...) כי לי המתמטיקה היא דבר איום ונורא, גדול, סתום ובלתי אפשרי למעבר בכל צורה ודרך כלשהי (ויותר טוב שלא אכתוב מה ציון הבגרות שלי במתמטיקה...), אז אני מתרגשת בשבילו...ומחזיקה אצבעות...

השבוע לפני שנה בדיוק נסעתי ללונדון , לבדי.

בפעם הראשונה בחיי יצאתי לחו"ל לבדי והייתי צריכה להסתדר ללא רשת בטחון בדמות חברה או בעל...זו היתה הנסיעה של החיים שלי.

הראשוניות שבנסיעה עשתה אותה לכל כך מיוחדת...ואולי זה גם היה טריגר מסויים לתהליך שהחל אצלי ובי חודשיים וחצי לאחריה...

בהמלצתה של טובה, לקחתי איתי פינקס וכתבתי יומן.

כציון דרך לנסיעה , וגם כדי שישמר במקום נוסף, החלטתי להעלות אותו לבלוג במהלך השבוע ושבוע הבא, כשאשתדל להתאים את הימים...

אז בימים האלה יעלו אצלי, קרוב לוודאי, שני פוסטים ביום...

מקווה שתהנו....