זה לא שלא מעניין אותי...

זה לא שאני מתעלמת ותוחבת את ראשי באדמה כמו בת יענה...

זה לא שאני מתביישת...

זה לא שאני לא פועלת ולא עושה שום דבר בנדון...

להפך...

אני רק לא מתעמקת בזה...

בהפרעת הקשב והריכוז של א. הצעיר...

ועד שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה לא ידעתי אפילו אם זה ADD (כנראה) או ADHD...

כל הסקרנות הבסיסית שבי, והיא גדולה ורבה בתחומי עניין לא מעטים, כאילו נמוגה מתוכי...

יש אינספור אינפורמציה שאפשר להשיגה בנגיעת מקלדת פשוטה, אפשרויות רבות לשאול ולהתייעץ עם אנשי מקצוע, הורים ואנשים שחיים עם התסמונת הזאת...

מבחינתי כאילו הם לא קיימים...

כך זה היה גם בעבר, כשהתגלה  ה OCD שלו שהתבטא במחשבות אובדניות.

לא התעמקתי כמעט בהבנת התסמונת, מעבר להסבר שקיבלנו מהפסיכיאטרית ועוד מאמר אחד או שניים שקראתי באינטרנט...

חיפשתי מיד את הדרך לעזור לו להתמודד עם הקושי ולהמשיך בחייו באופן הכי רגיל שאפשר...

וכך גם עכשיו.

יש איבחון.

יש המלצות.

מתייעצים עם אדם אחד או שניים , בודקים דברים ופועלים בהתאם להמלצות, וזהו.

הולכת קדימה בנחישות ,  כמו סוס שעניו אסורות בכיסוי שמונע ממנו להביט לצדדים, לא בודקת אפשרויות אחרות, דרכים נוספות...

רוצה תשובות, רוצה פתרונות. כאן ועכשיו...

להקל עליו , לאפשר לו לעזור לעצמו כמה שיותר, ולהמשיך בחייו הרגילים...

לא מעניין אותי לדעת מעבר, לא מעניין אותי לראות איך אחרים מתמודדים עם זה , לא זקוקה לתחושת הקירבה המחבקת של "אחים לצרה"...

רק תגידו לי מה לעשות ואני אהפוך את העולם אם צריך, ואעשה...

ובכל זאת, אני תוהה על עצמי...

(ומירי , הפסיכיאטרית שראתה אותו בעבר ושהיינו אצלה אתמול, היא באמת רופאת נפש מסוג אחר...)