אחד מהדברים שאני אוהבת בעבודה שלי זה המפגש עם האנשים שבאים לקנות ספרים.

או כל דבר אחר שסטימצקי מוכרים.

והם מוכרים, למרבה הפלא,  לא מעט דברים שהם לאו דווקא ספרים.

אבל זה לא העניין.

אנשים.

כל מיני.

ובגלל שאני עובדת בעיר שבה אני גרה ולא רחוק מהשכונה שבה אני גרה אז מתרחשים להם כל מיני מפגשים שונים ומרגשים כמו:

השכנים שלי.

אנשים מחדר כושר.

השכנים מהבית הקודם שלי.

הבייבי סיטר של הבנים (שהיום יש לה ילדים משל עצמה).

מישהי שעבדתי איתה לפני יותר מ 10 שנים.

מישהי שלמדה איתי בתיכון (היא, למרבה הפתעתי, זיהתה אותי ותאמינו לי שאני ממש לא נראית כמו בגיל 17).

מישהי שעברתי אצלה קורס לפני כמה שנים.

חבר של ג. הבןזוג שלא ראה אותו כמה שנים.

והדובדבן שבקצה הקצפת של העוגה (עד כה לפחות):

סגן מנהל התיכון שלי שלא ראיתי אותו יותר מ 30 שנה.

זהיתי אותו מיד.

יש דברים שכנראה לעולם לא שוכחים ("פמה תגידי, את בטוחה שהצבע הזה הוא כחול והחולצה הזאת היא בכלל תיקנית? טוסי הביתה ואל תחזרי בלי תלבושת חוקית...").

אבי געזונט, הלכתי לישון.