צהרי יום כיפור.

זה הזמן שבו לרוב, השיר הזה מושמע.

הפעם היחידה בשנה.

אני מחכה לו ובכל פעם מחדש המילים והלחן של יאיר רוזנבלום מצמררים אותי מחדש, ולאו דווקא מהמקום הדתי של המילים, אלא מתוך היחד שהמילים הללו מחברים אותנו אחד לשני, ואפילו אנחנו אפיקורסים גמורים וצמים רק בין הארוחות (כמוני , למשל).

הרוח מכה בפעמוני הרוח שבמרפסת ובענפי עץ הלימון החדש שזה מקרוב ניטע.

השקט מתחיל לעטוף את הבתים בשכונה והמכוניות לאט לאט מפסיקות לנוע.

עוד מעט רגעי הדממה לפני שכולם ירדו בבת אחת לרחוב והמולה מסוג אחר תשטוף את הרחובות.

יום כיפור שהוא גם יום שבת חברים יקרים, וכל אחד לוקח אותו למקום שהוא נכון לו ומתחבר אליו...

* (קדושת היום).