לג. הבכור מביאים אותי למחוזות משונים , לעיתים.

כמו החייל החף מפשע עם הכומתה בירוק זוהר שבא לקנות ספר לחג והתנפלתי עליו בשאלה מאיזו חטיבה הוא ואם הוא מכיר את ג. הבכור (לא).

או החיילת, העוד יותר חפה מפשע, שישבה לתומה ברכבת ושצבע הכומתה שלה היה שונה לחלוטין על השם שעל חגורת ה M16 תאם את שם הגדוד של ג. הבכור ורק אחרי שהעברתי אותה תחקיר ברמת שב"כ הבנו שאנחנו מדברות על חיילות שונים ועזבתי אותה לנפשה כשאני רוצה שהאדמה , או פסי הרכבת, יפערו את פיהם ויבלעו אותי כאן ומיד

ורק הגרון נהייה פתאום צורב משהו והיה לי קשה לבלוע.

ג. הבכור סוגר שבת שניה וחג.

וזה לא שני צריכה שהוא יהיה לידי ויחזיק לי את היד כשהוא בבית.

ממש לא.

לפעמים אני לא רואה אותו סוף שבוע שלם כשהוא עם החברים והחברה שלו.

מספיק לי לדעת שהוא לא שם.

מספיק לי לדעת.

ובעצם, אם לא יהיה שום שינוי בתוכנית, בעוד חודשיים הוא יהיה כאן , לתמיד.

ובעוד שבועיים יתחיל אותו הסיפור עם א. הצעיר...

אבל היום חג, ושיהיה חג שמח חברים יקרים, כי פשוט נעים שם בחוץ, ובפנים...