זאת לא הייתי אני אתמול...

היתה כאן מישהי אחרת...

היא עמדה כאן , עצובה,כועסת ורוגזת.

ילדה בת שנתיים שרוקעת ברגלה ואומרת לעצמה ולכל מי שנמצא בסביבה:

לא 'צה

לא 'צה

לא 'צה...

גיל שנתיים הוא נורא יותר מגיל העשרה...

למעשה גיל העשרה, על כל מה שהוא מביא איתו: מרדנות, עקשנות, אי יכולת לדחות סיפוקים, שינויים תכופים במצבי הרוח ועוד כהנה וכהנה, מתחיל בגיל שנתיים (עם הבדלים דקים מאוד כמו עניין השינה למשל ,שבניגוד לגיל העשרה המאוחר בו הם לרוב ישנים שנת דובי חורף עמוקה וארוכה, בגיל שנתיים ההשכמה היא יחד עם קריאת התרנגול...).

וכך היא עמדה כאן אתמול, זעופת פנים ובוכיה כאילו לקחו לה את הבובה האהובה עליה ושום צעצוע אחר לא יספק את רצונה המיידי והדחוף...

את שארית היום היא העבירה יושבת, זעופת פנים, בפינתה והתרצתה רק לאחר שהחתול החל לשחק איתה במחבואים ולאחר שקיבלה מנה נדיבה של גלידה בטעם ילדוּת (צמר גפן מתוק, מסטיק ומרשמלו) ...

והיום בבוקר כאילו לא היתה...

אבל...

היא תמיד כאן. יחד עם בת ה 16 הסוערת ובת ה 44 שחיה את הכל מחדש...

וביחד הן כולן, אני...