כמו מחט בדיקור סיני שנוגעת במקום כואב ומביאה הקלה...

כמו לחיצה ברפלקסולוגיה שפותחת חסימות של שנים...

כך גם לעיתים משפט פשוט ורגיל שנאמר/נכתב ומביא אותך להכרה ולהבנה של משהו שהסתובבת איתו בתוכך כבר חודשים רבים...

אני לא רוצה לעזוב...

את לא רוצה ללכת לשום מקום אחר...

אני לא רוצה להיות לבד.

לא יותר מהלבד שיש לי במסגרת הזאת.

הלבד שאני מחליטה כיצד, מתי, היכן , וכמה...

ולאחריו אני באה לזוגיות מתוך הכוונה והרצון הכי גדולים, עמוקים ומלאים...

אני רוצה את זה בדרך הזאת, וכך טוב לי ...

נפרדוּת, גדולה או קטנה , וזוגיות...

פנטזיית הלבד קיבלה ממשות ארצית ובה בעת גם את ההבנה שזאת אפשרות שיכולה לקרות בחיי כמו אפשרויות רבות אחרות, אך אין בה את אותה עטיפה אידילית שבה אנו עוטפים את הפנטזיות שלנו...

ורק לאחר שראיתי אותה ככזאת, הסתדרו לי בתוכי חלקי הפאזל שלא הצלחתי לחבר לכלל תמונה אחת זמן רב כל כך...

ואת רוח הדברים האלה , עם הידיעה, שלי ושלו, שלא יהיה קל, אבל שתמיד נוכל לדבר ולומר את הקושי ואת הצרכים שלנו, אמרתי לג. בשיחה על כוס קפה של אמצע היום...

(ולך, תודה )